אני מדריך בבני עקיבא ומתנדב במספר אירגונים. הבעיה שלי מתחילה כשאני מרגיש שאני כבר לא מתנדב ועוזר עם כל הלב ועם כל הנשמה, אלא סתם בגלל שאני יודע שזה חשוב. אני רוצה לדעת מאיזה מקורות רגשיים אני יכול להתמלאות שוב באנרגיה שתספיק לי בשביל כל הכאב ראש הזה?
שלום!
ראשית, ברצוני לשבחך על פעילותך ההתנדבותית הענפה ועל תרומתך הרבה לכלל, בייחוד כשהדברים נובעים מתוך הכרה ברורה ומוחלטת בדבר חשיבות המעשים ועשייתם לשם שמיים.
הרגש מטבעו הוא בעל עליות ומורדות. הוא מוגדר כבלתי יציב. השכל לעומתו הינו בעל בירור ונצחיות, אך איננו בעל חיים ועוצמה. הרגש מפנים את ההכרות השכליות מתוך היותו בעל עוצמות חיים החודרות לעומק האישיות. חסרון הרגש, כאמור הוא בקוצר חייו. כך הוא ביחס להרבה תחומים בחיים: רגש דתי כלפי הקב"ה, רגשות קרבה כלפי אשה או חבר וכו'.
על מנת לעורר את הרגש – ההתחברות וההזדהות עם פועלך, יש לחזור מדי פעם על החשיבות והאידאל שבמעשה המדובר. לא מספיקה הידיעה הכללית שהמעשה הינו חשוב. כדאי לפתוח מקורות העוסקים בחשיבות מצות גמילות חסדים ותרומה לכלל – בירור זה יעורר מחדש את ההזדהות הפנימית עם העשייה. כדאי גם לעיין בחומר הנוגע בתוצאות הפעילות באותם ארגונים, כיצד דוחפת, מקדמת ותורמת העשייה וההתנדבות בארגונים שכאלו.
הצעות אלו הן פרקטיות בלבד, מעל הכל חשוב לזכור שהעיקר הוא עצם העשייה. הדחיפה והאנרגיה שבהשקעה פעמים שתשחק, תתעורר ושוב תדעך. מי שעיניו נשואות לדבר בלתי ניתן להשגה – להתלהבות בלתי פוסקת, זהו מרשם בדוק לתסכול תמידי. בעולם הרוח, בשונה מעולם החומר, דברים נמדדים בפרספקטיבה רחבה יותר. אין אני מחפש את ההנאה ההרגשית-עכשוית בדוקא, כמו שמצפים לחוש אחרי סעודה בשרית דשנה. כאן מדובר במפעל חיים, בהרבה מעשים שבונים יחד בניין גדול ומפואר שאת גובה קומתו תוכל לקלוט רק אחרי זמן רב, במבט לאחור. בשלב מתקדם זה כבר תוכל לחוש איך עשייה שכזו היא חלק בלתי נפרד מאורח חייך.
המשך כל הזמן לתרום, הכל, כמובן, בלי הגזמה אלא במידה ומשקל. וכל הנותן גם מקבל בסופו של דבר.
בהצלחה רבה,
אבנר, חברים מקשיבים
