אמונה

שלום לך,

בדרך כלל מתחילים מהתחלה, אבל אולי נתחיל ממה שכתבת דווקא בסוף. כתבת שהכל מתערער בך ומחפש להיבנות מחדש.
לא רק בענייני אמונה, גם בכל העניינים בעולם הזה שיש בהם חיים, יש שלבים שבהם יש ערעור של מה שהיה קודם וחיפוש מחודש של בניה. זה כמו עץ בשלכת שמחכה לצמיחה מחודשת וכמו תינוק שנופל כשהוא לומד ללכת.
את, ביחד עם כל העם שלנו, מחפשת מקום מחודש שיהיה יציב ונכון יותר. דעי שגם אם יש אנשים סביבך שנשמעים כאלה שיודעים ובטוחים בעצמם, אצל הרבה מאוד מאיתנו יש חיפוש תשובות חדשות לשאלות העצומות שהתעוררו בשנה וחצי האחרונות בצורה חזקה מאוד.
החיפוש הזה נובע לא רק מאיבוד אחיזה במה שהתרגלנו אליו, אלא מצימאון לדברים אמיתיים. אנחנו מחפשים תשובות של נצח , תשובות ברורות יותר, פנימיות יותר.
את שואלת הרבה שאלות כל כך זועקות!
והתשובות שאת מחפשת כמו הרבה מאיתנו, הן לאו דווקא התשובות שהתרגלנו לשמוע.
תשובה כמו שמתוך החושך רואים את האור , לא מספיקה לנו כשיש כזה חושך!!!

לפני שננסה להיכנס לניסיון לענות קצת, אחרי הצעקות הגדולות שלנו, והרצון למענה, נוכל לקבל תשובות שיתיישבו לנו על הלב רק אם נכניס ענווה לתוך הסיפור הזה.
אנחנו לא מנהלים את העולם. נולדנו לתוך עולם שמושגח על ידי הבורא יתברך, והוא זה שאליו נשואות העיניים שלנו. הוא מקיים ומחיה. את הגדולה של הבריאה קשה לנו לתפוס, אז בטח שקשה לנו לתפוס את עומק ההנהגה האלוקית ולהבין למה ה' מנהיג כך את העולם ומרשה למה שקרה לקרות. הענווה הזאת לא אמורה להשתיק אותנו ולכופף את הקומה שלנו כך שלא נעיז לפתוח את הפה. אלא זאת ענווה שגורמת לנו להקשיב. להקשיב לא רק לצעקות אלא גם לקולות של ה' שקצת מתחבאים בתוך מציאות חיינו.
ובכל זאת, מותר וצריך לשאול את השאלות שאת שואלת. הלב לא יכול להרשות לדברים כמו שקרו לנו במלחמה הזאת לקרות, ופשוט להשלים עם זה ככה רק בטענה שאנחנו אמורים להיות אנשים מאמינים. אלא הפוך, דווקא שאילת השאלות נובעת מזה שאנחנו מאמינים.
הרגשות של הפחד , הדאגה, החרדה, הם רגשות טבעיים.

האברבנאל מסביר שהצדיקים חווים רגשות טבעיים. הם לא מדלגים עליהם, אבל אחר כך הם יודעים איך להתגבר עליהם. זאת אומרת למשל : הם חווים פחד, שהוא רגש טבעי, אבל אז מתגברים עליו בעזרת האמונה.
אבל איך מצליחים להאמין אחרי כל מה שקרה?
אנחנו בתהליך של גאולה שמעורבבים בו דברים קשים מאוד ודברים טובים ומשמחים מאוד.
האמונה בה' היא לא רק בגלל הדברים הטובים והשמחים שאנחנו רואים בוודאות. (ויש כאלה הרבה!) האמונה היא גם בדברים שאנחנו לא מבינים, או נראים לנו ההיפך מטוב…
כדי להבין קצת יותר את זה בואי ניתן דוגמא:
אם שליח בחברת שליחויות יקבל שליחות לקחת חבילה למקום רחוק כמו אילת והנסיעה תהיה ארוכה, קשה ומפרכת, יכול להיות שהשליח יתלונן על עצם השליחות והכל יראה לו קשה ומסובך וארוך.
אבל אם רק יגלו לו שבחבילה הזאת יש תרופה חשובה שיכולה להציל חיים של ילדה חולה שמחכה לה באילת, השליח יקח את החבילה הזאת עם אנרגיות אחרות. הוא ירצה להביא אותה כמה שיותר מהר, כמה שיותר יעיל וטוב. הוא לא יתלונן על הדרך . להיפך , הוא יעשה את הדרך בשמחה! ולמה? כי הוא יודע שיש משמעות למה שהוא עושה.

בואי נחזור אלינו: הדרך קשה וכואבת. היא מלאה אתגרים מטורפים שקשה בכלל להכיל. אבל אם נדע שיש משמעות לכל הדרך הזאת, שיש משמעות למה שאנחנו עושים, לתפילות שלנו, לרצונות הטובים שלנו ויש משמעות לזה שה' שלח אותנו דווקא לדור הזה שעובר דברים כאלה בדיוק, אז הדרך תעבור עלינו אחרת לגמרי.
הקשיבי לדיבורים של החטופים שחזרו ומדברים על האמונה שנתנה להם כוח. כדאי לך לשמוע את האמהות השכולות או האלמנות שמדברות על האמונה שהתחזקה בהם ונותנת להם כוח. זה בהחלט מחזק.
ואולי את לא צריכה ללכת רחוק לאחרים, אולי תוכלי ללמוד מהלידה שלך עצמך.
את מתארת מציאות קשה של לידה לתוך הכאב העצום שאחרי שמחת תורה.

גם לידה בלי קשר לכאב הלאומי, היא בדרך כלל כרוכה בכאב. לידה היא תהליך שקודמים לו חודשי הריון שלא תמיד עוברים כל כך בקלות. ללידת תינוק מגיעה היולדת עם משמעות. בעזרת ה' יצא מהלידה הזאת תינוק או תינוקת, וזה שווה את כל הכאב שהיה קודם. אחרי הלידה היולדת רואה את התינוק, וכמעט שוכחת כמה היה קשה כי הוא כזה מתוק, כי היא כל כך אוהבת אותו. קוראים לזה משמעות. למה זה צריך להיות עם כאב? לא תמיד נבין.

לכוחות שלנו שעוזרים לנו בתהליך, בגלל שאנחנו יודעים שיש משמעות, קוראים: אמונה. הכוחות האלה להתגבר ולהמשיך, להתחזק ולדעת שיש פה משהו גדול שהוא מעבר להבנה שלנו והוא מוביל אותנו למקום יותר טוב. הם חודרים לנו עם הזמן לתודעה ולרגש, ואז לא רק יותר קל לנו לעבור את המסע הזה, אלא אנחנו נבנים יותר ויותר. אנחנו מתחזקים. כמו שריר שאם מאמצים אותו, הוא מתחזק. אנחנו מוצאים תשובות יותר ויותר לשאלות החיים. לא תמיד התשובות יהיו עם מילים או הסברים שאפשר להבין בשכל. לפעמים זה עניין של הרגשה חזקה כל כך שאי אפשר להתווכח איתה.

זה כמו שישאלו אותך האם את בטוחה שהבת שלך אוהבת אותך, ואת תגידי : ברור שכן. ואז ישאלו אותך: אבל מי אמר לך? תוכיחי!
אבל את לא צריכה להוכיח, את מרגישה אותה. את יודעת בוודאות את הקשר בינך לבינה.
כך אפשר לאט לאט להקשיב לעצמנו, לראות את ה' בתוך החיים שלנו, ללכת בדרך החיים ולראות איך הוא עוטף אותנו. איך הוא מחיה אותנו.
ואז נבנה דבר נפלא, נבנה אמון. אמון בה', אמונה בה'.
ויהיו עוד מלא שאלות שאין לנו עליהן תשובות, כי אנחנו בעולם מוגבל עם כלים מוגבלים של אנשים.
אבל עצם המשמעות והאמון שנרגיש, יחזק ויבנה אותנו. כיחידים וכעם.
מקווה שיש במילים האלה מענה לשאלות שלך. או לפחות כיוון.
בעזרת ה' כולנו נגיע למקום טוב יותר וכשנסתכל אחורה נגיד שהדרך היתה שווה.

כמו כן, הייתי ממליצה לך מאוד לפגוש פנים אל פנים, במפגש חי, דמות שיכולה לחזק אותך. יש מגוון דמויות של נשים או אפילו רבנים שהיינו ממליצים לך לפגוש ממש, כי הם עברו אובדן והמשיכו באמונה גדולה ואף מחזקים אחרים.
נשמח אם תכתבי לנו אם תרצי לפגוש דמות כזאת, ואם את מעדיפה דמות נשית. וגם יעזור לנו לדעת מאיזה איזור את בארץ כדי להתאים את המרחק לכזה מפגש.
זאת כמובן המלצה. את יכולה לקבל אותה ויכולה שלא. אבל בהחלט ממליצה לחשוב עליה.

בכל מקרה, תוכלי תמיד לפנות אלינו למוקד חברים מקשיבים בטלפון: *8289
או בווצאפ למספר 0533569263

נ.ב.

פה בשבילך!

דברת, חברים מקשיבים makshivim.org.il