שלום,אנחנו חיים בשפע וכל הזמן מחנכים אותנו להגיד תודה לה' על הכל! גם על הדברים הרעים..ואני שואלת את עצמי- איך זה יכול להיות? הרי אנחנו חיים בחוסר של בית המקדש!איך אפשר להגיד שהכל טוב? אולי זה נובע מכך שאנחנו לא רוצים מספיק את בניית בית המקדש? אם כך, איך מצליחים לרצות ולהרגיש בחסרון בית המקדש כל רגע?
תודה רבה!
שלום יקרה,
שאלה יפה שאלת.
אני חושבת שהתשובה היא בשני רבדים.
ברובד הראשון ואולי הפשוט יותר (אפשר להיעצר בו, אף שלדעתי הוא לא מדוייק לגמרי)
– באמת חסרון המקדש הוא לא עוד חסרון. זה ממש בור במציאות שלנו שאנחנו אפילו לא יודעים מה וכמה חסר לנו. מצד שני, אי אפשר ולא נכון לחיות בתודעה תמידית של 'תשעה באב'. ז"א, על מנת שהחיים יוכלו להמשיך ונחיה ונפתח את הצדדים החומריים והרוחניים של המדינה ושל עם ישראל, צריך לא להישאב לכאב ולחוסר של המקדש. ולכן ההנהגה הפשוטה והבריאה של החיים היא פשוט להודות על מה שיש, בשמחה , אולי קצת בלי קשר לחסרון המקדש. מן המשכת החיים כשאנחנו שמים את הקושי קצת בצד.
ברובד העמוק יותר ובעיני גם הנכון יותר-
יש אמרה בחז"ל שאומרת "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".. ובעצם, למה?
אז צריך להבין שגאולה זה להחזיר דבר לשורש שלו, למקור שלו.
כשאני חיה בתודעה של הודיה לקב"ה, אני יודעת לשייך את הדברים שלי למקורם, לשורש שלהם, למקום ממנו הם ניתנו.
החיים שלי מוארים באור אלוקי כי אני יודעת לחבר אותם לשם.
בעיני,
התודעה הזו קשורה ממש בקשר ישיר עם הציפיה למקדש. כי בזמן המקדש השלישי בע"ה, העולם יחזור למקור שלו, לבסיס שלו , 'למי שהוא באמת'.
הדרך שלו לעזור לקדם את התהליך ולקרב את עצמנו בנפש לשם זה לחיות חיים שמחוברים כל הזמן לשורש שלהם.
מוזמנת להמשיך לשאול בשמחה, במייל שלי או באתר.
ישר כוח על הבירורים החשובים(:
שיר
shiryozev@gmail.com
