שליחי בלק מגיעים אל בלעם ומבקשים שיקלל את עם ישראל.
תגובתו נחרצת: עלי לשאול את הקב"ה.
תגובה זו מעידה שהוא יודע שהכל תלוי בקב"ה.
תשובת ה' [שלילית].
ושוב הוא שואל, ואז הוא מקבל רשות ללכת, ובתנאי שיאמר את אשר יאמר אליו ה'. שוב – הוא תלוי בקב"ה.
והוא הולך.
בדרך הוא מקבל תזכורת נוספת שהקב"ה אינו חפץ בלכתו – מלאך ניצב ומתריע בו.
והוא הולך.
ועוד תזכורת שהדיבור תלוי רק בקב"ה – האתון פותחת את פיה ומדברת.
והוא הולך.
מה עבר לו בראש?
מדוע הוא מתעקש כאשר הוא יודע שהכול מאת ה'?
הקב"ה טבע בנו את התחושה ש[אנו אחראים] למעשינו ויכולים לשלוט בהם. במקביל, ובלי להבין כיצד, אנו יודעים שהכול, אבל הכול, [מאת ה']. [שני הדברים סותרים, אך נכונים].
כל אחד מאיתנו, בכל שלב בחיים, בוחר איפה להיות על ציר השתדלות וביטחון. עד כמה להתנהג כאילו הוא יכול 'לכפות' את רצונו ועד כמה להתבטל כלפי רצון ה'.
עד כמה להאמין שניתן לשנות את הגורל ועד כמה לבחור לראות במתרחש את ההשגחה המתאימה בדיוק למה שצריך שיקרה, שלא כדאי להתנגד לה.
בלעם, מתוך תאוות ממון וכבוד, בחר להתנגד לקב"ה אף כאשר ידע שאין הדבר ביכולתו. עד כדי כך מסוגל היצר להטעות.
עכשיו עלינו לשאול את [עצמנו]:
איפה אנחנו בסוגיא זו?
כיצד אנו מסתכלים על החיים?
והאם אנחנו במקום הנכון הראוי והרצוי בציר ההשתדלות והאמונה?
שבת שלום!
יהונתן וחברים מקשיבים
yehonatanmy@gmail.com
