קבלת הדין באהבה

שלום לשואלת!
השאלה ששאלת נשאלה רבות על ידי חכמינו זיכרונם לברכה.וואלה יפה לך שכיוונת לדעתם ועוד יותר שאת השלכת את המקרה לתקופה שאנחנו חיים בה היום ואיך זה משפיע עלינו.
אני רוצה להיות כנה איתך, לעניות דעתי כך נכון ללמוד.

לפני שאנחנו מתחילים לענות אני חושב שחשוב להדגיש שזה לגיטימי לחלוטין לחוות את הכאב ולחיות איתו. מה שבטוח – אסור לשפוט אדם בתגובה שלו לאסון בפרט, ובכללי לא מומלץ לשפוט אף אדם ולא משנה באיזה הקשר.

רק אחרי שמבינים מדגישים את זה, אפשר לצלול לשתי השאלות שלך.
א. איך אסונות כאלה, כמו של אהרון וכמו שיש בימינו, אמורים להיות חלק מתמונה גדולה?
ב. איך זה שמשהו כזה רע ושלילי בעינינו יכול להיות לטובה?

אני רוצה להתחיל מהשאלה השניה שאולי תענה מעצמה על השאלה הראשונה.
צריך באמת להבין ולחקור לעומק את המקרה של אהרון כדי שנבין נכון את האמירה של התורה אלינו. התורה והמסרים שלה הם בעצם מעיןDNA שלנו אז חשוב שנעשה בירור כמה שיותר קרוב לאמת כדי ללמוד מכך על כל השאר, כמו מה שהזכרת בשאלה
זה, באמת קשה איך אהרון לא בכה? הרי כל אדם נורמלי בוכה כשאר הוא נפגש עם אסון כל כך גדול?!
באמת, רוב הפרשנים אומרים שאהרון במקום לבכות עמד ושתק וקיבל את הדין.
למה? אהרון ראה את הגילוי והאור הגדול שהגיע לעולם דרך מותם של בניו, בעצם בטוב שיצא מהרע. הוא הבין בגדלותו שזה הוא רצון ה´, ואם הוא יבכה, זה ייראה שהוא לא מסכים עם החלטת ה´, חס וחלילה, שרצונו להטיב במעשה זה (וכך הוא באמת עשה).
אז האם אנחנו צריכים עכשיו לקבל כל דבר רע שקורה בשתיקה ונגיד שאסור לבכות ולהצטער? לא. כמובן שלא!
אנחנו לא מכהים את הרגשות שלנו, וכמובן יש צער ובכי על דברים שקורים. ואפילו צריך להצטער.
אם לא מצטערים ובוכים יכול להיות לזה השלכות מרחיקות לכת.
אז שניה, רק רגע- אלו לא דברים שסותרים את מעשה אהרון!? ואם הם לא סותרים, מה אנחנו לומדים ממעשה אהרון?!
זה נשמע ממש מבלבל,אבל יש הלכה ידועה שיכולה לעזור לנו להבין את זה.
ישנה הלכה שאומרת שאדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.
למה? כי צריך להבין שגם אם אני לא רואה את הטוב שיוצא מזה, צריך להאמין שבאמת ייצא מזה טוב. כמאמר השיר- לא הכול טוב אבל הכול לטובה, אבל באותה נשימה- גם צריך לבכות ולהצטער על הרע שהגיע. זה אפילו יכול להיות רצון ה´ שאנחנו נבכה ונצטער!
אנחנו לא גדולים כמו אהרון שאנחנו מבינים מה בדיוק הקב"ה רוצה מאתנו, לכן אנחנו גם בוכים. מצד שני, אנחנו מברכים את ה´ שהביא לנו את הרע הזה כי בסופו של דבר הוא יוליד טובה. כמו שאהרון ראה את הטובה ממותם של בניו. מצד אחד זה עוצמתי ומצד שני מזעזע וזה הכי לא פשוט להכיל, אבל מעצם השאלה נראה שאת מסוגלת להכיל את זה.
הרי אם ניקח את זה לימינו, האם מרים פרץ לא בכתה על בניה? האם אביו של נחשון וקסמן לא בכה על בנו? אלו דגימות קטנות של אנשים ענקים, עם אמונה גדולה, שגם בכו והצטערו על מות קרובם.
לסיכום קצר: זה מורכב.
החיים לא שחור לבן והמעשים מורכבים מרגשות שקרה פה משהו רע ושלילי בעינינו, משהו שאנחנו לא היינו בוחרים, אבל כמאמינים אנחנו יודעים שיש לקב"ה את החשבונות שלו שהם לא תמיד מובנים לנו (ואם היו מובנים את כל החשבונות שלו אז איך היינו שונים בכך מהקב"ה בכבודו ובעצמו?) אבל זה תמיד לטובה.
זה חלק מהתמונה הגדולה שלא תמיד אנחנו זוכים לראות, אך משתדלים.

אז בתכל´ס, מה עושים?
עברנו לא מזמן תקופה של ימי הזיכרון הלאומיים. תקופה לא פשוטה בכלל. אבל גם מאוד עוצמתית ומעצימה שאפשר אולי ללמוד ממנו.
אפשר ללמוד שאת הקושי אפשר לקחת לשני כיוונים – או להתרסק ממנו, או להתעצם ממנו.
כמו מרים פרץ ואביו של נחשון וקסמן שהם התגלו כבעלי כוחות עצומים (ועדין לא החביאו את הקושי והצער שלהם). אף אחד לא רוצה להיות במקומם. חוץ מהקב"ה שרצה שאותם אנשים יהיו באותו מקום מסיבותיו שאינן מובנות לנו. למה? אין לדעת, רק לשער. אולי גם כדי שכולנו נלמד מהם, שכולנו נספוג כוחות ותעצומות נפש מהם.
זה בעצם הענין של אותם קשיים שלפעמים קוראים להם גם ´ניסיונות´- ´ניסיון´ מלשון ´נס´. ´נס´ בעברית מדוברת ובתורה פרושו – דגל. אז בעצם בניסיון הקב"ה רוצה להרים אותנו למעלה. להוציא מאתנו כוחות שטמונים בנו, שרק כך אפשר להוציא אותן. מסופר על ילד שראה פרפר יוצא מהגולם שלו. הילד ראה שהפרפר נאבק ומתקשה ביציאה. הילד החמוד שלנו עזר לפרפר לצאת, אך הפרפר לא הצליח אחר כך לעוף. למה? כי כאשר הפרפר נאבק לצאת מהגולם, הוא מחזק כך את שריריו. וכאשר הילד ´עזר´ לפרפר הוא בעצם הזיק לו המסר הוא שאת הכאב ואת הקושי אפשר לקחת להעצמה בכל הרמות. הדרך היא התעסקות בשאלות ובבוררים. הרב שלמה קרליבך אומר- "אם אתה רואה שיש חושך בעולם, סימן הוא שעליך להביא את האור!" אפשר לשבת ולשאול את עצמינו ´למה זה מגיע לנו החושךהרע הזה?!´. ואפשר, מצד שני, לחפש איך אנחנו משפרים את המצב הקיים איך אנחנו מקדמים את המציאות שאנחנו חיים בה?! ישנה עמותה ששמה ´קמים´. שמקימה הם זוג שאיבדו ילד. ומכיוון שהילד שלהם נפטר לא תחת מסגרת כול שהיא (כגון צה"ל), הם מצאו את עצמם מתמודדים לבד עם השכול. אבל כאן הם גילו עצמה והקימו את העמותה. שהיא מיועדת למשפחות שחוות את אותה חוויה, ובעצם הם יצרו מקום שעוזר להתמודד עם הקושי לכל אותם אילו שלא היה להם (אפשר לראות דברים קרובים בתורה פ"ט בליקוטי מוהר"ן)

ראוי להעיר שתהליך כזה הוא לא פשוט כלל. הוא אפילו יוכל לקחת זמן של חיים שלמים ואפילו לא.
וזה לגיטימי לחלוטין לחוות את הכאב לחיות איתו. ולפעמים העוצמה לא מגיע בגלוי. מה שבטוח –
אסור לשפוט אדם בתגובה שלו לאסון בפרט, ובכללי לא מומלץ לשפוט אף אדם ולא משנה באיזה
הקשר.

אולי תרצי ליצור קשר או לדבר עם אדם שחווה קושי כזה ותשאלי אותו איך הוא מתמודד עם הקושי? אני בטוח שתקבלי תשובה עם קומה נוספת על גבי זו.
מה שבטוח שיהיה המון הצלחה!
ממש תודה על השאלה מקווה שעזרתי במעט.
ישראל isra7002@gmail.com