אני פרפקציוניסטית וקשה לי עם מה שעשיתי בעבר

שלום יקרה,

את נערה מופלאה עם מודעות גבוהה ועומק רגשי גדול.

את כותבת על עומס. העומס הוא רישומים מילדות, חסימות, דברים שנפגענו מהם, טעויות שעשינו שהרושם שלהן מלווה אותנו, דחיה עצמית והתנגדות לבחירות שעשינו.

מאוד מקוה שתאמיני למה שאני הולכת לכתוב לך. הרבה מאוד אנשים מרגישים כמוך. בעיני זה חלק מתהליך בריא של בניין אישיות. יש בנו דברים שאנחנו לא אוהבים אותם, שהמפגש דרכם עם עצמנו לא עושה לנו טוב. בגיל שלך זה טוב שזה קורה כי זה הזמן לבנות את מי שאת הולכת להיות. וחלק מלבנות זה להתבונן ולהחליט שאת התכונה הזו או התגובה או ההתנהלות הזו את מסמנת בתור משהו שאת אוהבת וחלק בתור משהו שאת לא. טוב להרגיש בהירות ביחס שלנו לעצמנו, השאלה היא רק מה עושים עם זה. ואת זה הייתי רוצה שנברר יחד.
השאלה היא רק מה עושים עם זה?

יש כמה דרכים:

1.לחיות את העבר בהווה. לא להיות מי שאת. לא לתת לעמך מרחב. במילים פשוטות להחנק. להקבר בביקורת ומילים רעות. שמעתי פעם רב שאמר שמי שחי את העבר שלו ולא את מה שה´ נותן לו להיות עכשיו, הוא [עבר]יין.

2.להבין שהדרך הראשונה היא לא טובה. אז להדחיק את העומס יפה, לחייך חיוכי פלסטיק, להעמיד פנים ולפגוש אותו מדי פעם בהבלחות. ואז או להעיף אותו כשהוא מגיע או לשקוע ולנסות להרים את הראש עד הפעם הבאה.

3.לבחור להסתכל לאמת בעיניים. לא לדחות את מה שאנחנו מרגישים. להבין שזו חלק מהדרך שהנפש שלנו פוגשת את העולם. וחלק מלחיות זה להכשל וליפול ולכאוב ולוותר ולהתרחק מעצמנו לפעמים. וחלק מלחיות זה לפעמים לא לדעת מה נכון לעשות ולא לקבל החלטות נכונות בזמן אמת ולהסתנוור ולהרגיש חסרים ולא לדעת תמיד מה קורה לנו בנפש.

אני רוצה שנדבר על הדרך השלישית. כי בעיני רק ככה חיים באמת.
דבר ראשון שאת הולכת לעשות זה קודם כל לקבל את עצמך. לאהוב את מי שאת בלי תנאים. לקבל את עצמך כמו שאת. גם עם הדברים שאת פחות רוצה שיהיו לך בפנים. גם עם התחושות הקשות שמלוות אותך עכשיו. כולנו אנשים מורכבים. יש בנו כל מיני פנים של טוב וגם רע וחולשות ונפילות, כי אנחנו בני אדם, וכמו שאת יודעת באנו לעולם הזה כדי לעבוד. כל עבודת נפש שהיא, מחייבת אותנו בעמדת מפתח ראשונה של לשמוח במי שאנחנו. להרגיש טוב כלפי הקיום שלנו ולחזק את עצמנו מבפנים. הבסיס במפגש שלנו עם עצמנו הוא היכולת לקבל את מי שאנחנו, איך שאנחנו כרגע.

איך?

את אומרת לעצמך במטרה שזה יהיה לך בראש ואחר כך קבוע בתוכך: אני מרגישה שלפעמים אני ממש לא אוהבת את עצמי, לא כיף לי עם מי שאני, ובגלל זה יש לי נפילות, וזה בסדר. אני יודעת שזה משהו זמני שאני עוברת עכשיו. ברגע שאת מקבלת בתוכך את המקום הזה את יכולה להתחיל לבחור מה את רוצה שיהיה בפנים ומה לא.

העומס לא מגדיר אותך, הוא לא מי שאת באמת. אַת הנשמה שלך, הנפש שלך שכל כך רוצה לעשות טוב, שמתגעגעת לה´, שרוצה להתקרב. רוצה הוכחה? נכון שהיית מוותרת עליו בכיף? יופי. אז כל מה שאנחנו מוכנים לוותר עליו בתוכינו הוא לא הכרחי לקיום שלנו והוא לא אנחנו.

אחרי השלב הזה, שהוא הכרחי לנו לכל תהליך ומפגש שלנו עם עצמנו בחיים, הכרחי לנו להיות בקשר עם הפנימיות הטובה שלנו, שלא תלויה בגורם חיצוני. הפנימיות שלך, יקרה, היא מדהימה. רק תני לעצמך הזדמנות לגלות אותה.

אחר כך אני חושבת שכדאי שתתני אמון בעצמך, במחשבות וברגשות שלך ואז תתחילי להחליט מה את לוקחת איתך להמשך החיים ובטוב.

כשאנחנו נותנים אמון בעצמנו ולאט לאט מתחילים לאהוב את מי שאנחנו ומשמיעים לנו דיבורים של אמת ואהבה וחיזוק ולא של חולשה ורעל אנחנו יכולים להביא את עצמנו למפגש עם אחרים, בלי להתנצל על מי שאנחנו. כי מי שלא טוב לו עם עצמו לא יכול שיהיה לו טוב עם אחרים.

ועוד דבר, יודעת מי קובע מה נורמלי ומה לא? מה טוב ומה לא? מה נכון ומה לא?

ה´ שברא אותך ויודע בדיוק מה את עוברת עד הפרטים הקטנים. ולא בני אדם שמסתירים מאחרים חולשות, שחיים על פוזות ואינטרסים ויודעים כל כך מעט.

אז מה שנשאר לנו זה לחפש קודם כל איך למצוא חן בעיניו, איך להיות שייכת למלכות שמים. גם שהלך לי הפוך ממה שרציתי, גם כשטעיתי, גם כשלא אהבתי איך שהייתי נראית או איך שדברתי. העולם הזה מתעתע וגורם לנו להחלש בעצם ממה שאנחנו אמורים להתחזק דרכו.

תני לעצמך, קבלה ורגש טוב וחום הלב ומילים טובות. תני לעצמך אותך.
אין כמוך. אין כמוך עמוקה ונוגעת ואהובה לפני ה´ ויקרה בעיניו. את קרן של אור גדול.

מקוה שקצת עזרתי
אם לא מוזמנת לשאול שוב.
ימים טובים של בהירות, דיוק וחיזוק ערך עצמי בטוב גדול.
מעריכה כל כך,
נועה, חברים מקשיבים