אחת השאלות המתבקשות בתוך הקשר שלנו עם הקב"ה, היא, מה זה שה' מצווה עלינו- מכריח אותנו לאהוב אותו? חסרה לו אהבה? חסר לו משהו?
ההיגיון הבריא שלנו אומר לנו שלא חסר לו דבר, והוא צודק. ה' מושלם ולא חסר לו דבר.
יש תפיסה רווחת, במיוחד בעידן המודרני שאנו חיים שאי אפשר לומר למישהו להרגיש את מה שהוא לא מרגיש. אם אוהבים- אוהבים, ואם לא- אז לא.
כשה' אומר לנו לאהוב אותו -"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ…. לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו [וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ] וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", הוא מזכיר לנו שאנחנו אוהבים. הוא מצווה להרגיש את מה שטמון בלב.
כמו אדם שהולך לפיזיותרפיסט הוא מנסה להרגיל את עצמו לחזור ולהניע את גופו בטבעיות- למרות שכעת ה"טבעי" שלו זה לא לזוז. כך גם אנחנו מנסים ללמוד "ללכת" אחרי ששכחנו ולהחזיר לעצמנו רגשות טבעיים שהודחקו ונאטמו. מתברר שמשימה כמו אהבה איננה מיותרת וגם לא בלתי אפשרית.
המצווה לאהוב היא הזמנה לחזור אל בריאות הנפש אל החום שבלב.
שבת שלום!
תמר, חברים מקשיבים.
