בפרשתנו, בלק, מופיעות ברכות בלעם לעם ישראל.
אחת הברכות היא ["מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"] ( כ"ד ה')
רש"י: על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה לזה.
מדבריו של רש"י נראה שבלעם מתפעל מצורת החניה של עמ"י במדבר.
הוא התפעל מהעובדה שעם ישראל במכוון התנהלו בצורה שפתח האוהל לא משקיף על השכנים.
עם ישראל נמנע מתכונת החטטנות, הוא לא מתנהל על רכילות ועל צימאון לדעת כל מה שקורה מסביב.
[עם ישראל חי מתוך התבוננות בעצמו, הסתכלות פנימית על מה שמרחש אצלי- ולא מתוך הסתכלות על מה שקורה בחוץ].
אם נרחיב עוד בנקודה הזו, נוכל לראות שהסמליות של חניית האהלים לא מתייחסת רק לאי החטטנות והמציצנות בעם, אלא יותר מכך.
[פתחי האהלים רומזים על אורח חיים שעלינו לסגל לעצמנו- התבוננות בעצמינו, שלא מתוך השוואה.]
בעולם שלנו, הרבה דברים נמדדים מתוך ההסתכלות על ה"חברה", מה מקובל ומה לא מקובל, מה נחשב ומה לא.
בעולם כזה קשה לעמוד מול עצמך בכנות, ולבקר את
מעשיך. אנחנו רגילים לקבל ציונים יחסיים לעבודות, לבחור מקצוע לפי מה שנחשב, לומר משפט שייחשב חזק וחד, ללבוש מה שייראה הכי הכי…
וקשה לעצור רגע משטף החיים הללו, לחשוב לרגע באמת באמת:
[האם זה מה שהכי נכון לי?
האם זה מה שמתאים לאישיות שאני רוצה להיות?
האם לא ויתרתי לעצמי פה ושם?
האם לא סטיתי קצת ממה שאני באמת רוצה- פשוט כי זה לא זורם עם המסביב?]
גדול החסרון בעולם בו אין האדם עומד ביחס לעצמו אלא ביחס לכולם, חוץ מעצמו.
במציאות הזו עלינו ללמוד לפקוח עיניים פנימיות, להצליח לבחון את אורח חיי ופעולותיי- [מול המקסימום שלי ,] מול מה אני מצפה מעצמי.
אפשר בקלות להיסחף לחיים "רגילים", יומיום שזורם באותו תוואי- מבלי לצפות לשינוי.
אבל אפשר גם אחרת, אפשר להכניס חזון ושאיפות, ולחתור להכי טוב- לא ההוא שנחשב בחברה, אלא הכי טוב שלי.
שנזכה שתחול עלינו ברכת "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" ונעשה את מה שהוא טוב לנו ולא טוב לאחרים.
שבת שלום!
רינת, חברים מקשיבים.
