איך מקבלים ביקורת ומה עדיף – מלחמה ביצר או שמחה?

לק"י

שלום לך!
זה בסדר גמור שאת שואלת את שתי השאלות האלו כי הן חשובות, ולא צריך להתנצל על כך.

[איך מקבלים ביקורת?]
אני לא יודע אם להגיד שאני סבבה עם הביקורת, אולי אפילו אהיה כנה ואומר שאני לא סבבה. לא בגלל הביקורת שהיא עלי, אלא באמת מהמקום שיש בזה אמת ואיך לא ראיתי את ההערה המאירה הזאת בעצמי.
ברור שאף אחד לא מושלם, אבל אנחנו משתדלים.
אז כן, יש צביטה אך כזו שבאה מהודאה למי שהאיר את עיני.
שלא נתבלבל, אני לא כועס או פגועה חלילה.
הפוך.
אני שמח על הדברים ומלא הכרת תודה וטובה על כך.
למה זה ככה? למה אני לא נפגע?
כי אני מאמין שזה לא משהו אישי בכלל ושזה לא בא גם ממקום של רע.
אני מאמין, עד כדי ידיעה, שזה בא ממקום של טוב שרוצה לשפר, אז למה שאני אפגע?
כן, קל להיכנס בשעת ביקורת למקום של התגוננות כי במובן מסוים מערערים את הביטחון שלך, את היציבות שלך, בדיוק כמו שתיארת.
ככה קל לראות את זה וזה גם אינסטינקט שלנו, דבר שמסביר גם את התחושה שלך.
פלשו לנו למרחב!
אמרו שמה שעשינו זה לא טוב!
זה החשש, והחיישנים מדליקים לנו נורה שיא האדומה של ´חשש פגיעה´.
אם נעצור שניה ונחשוב טיפה אחרת – מה היה קורה אם האדם היקר לך ביותר היה אומר לך את זה, היית נכנסת למגננה?
כנראה שלא, אם כי תלוי איך זה נאמר, וזה מתקשר לנקודה שהזכרת שאנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים.
לשמחתנו, בפעמים שזה קורה בכתיבה או התכתבות, גם כזו שבוואטסאפ, קל מאוד לעצור לשניה, לנשום ולהחליט שאולי הדברים לא נאמרו ביריית חץ אלא ברוך ונועם.
להסתכל על זה בעין טובה.
בשיחה של פנים אל פנים זה אפשרי, אך דורש גם גישה טיפה שונה, אך עדין כזו של עין טובה.

[מלחמה ביצר או שמחה חיים?]
ידוע שלכל אחד ואחת מאיתנו יש מבט ייחודי על המציאות, אך לא מעט אנחנו מתעלמים מזה שאנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, ואת השאר קצת פחות.
ניתן דוגמא.
מכירה את זה שאת הולכת ומתפדאחת ובטוחה שכל העולם מסתכל עליך ויודע בדיוק את הפאדיחה?
את יודעת למה את צריכה להתפדאח, אבל בינינו, את לא יודעת אם מי שבסביבה יודע או לא.
מה הקשר?
את יודעת את הסיבות שלך כי יש לך מבט ייחודי לתוכך שאין לאחרים, כמו שלהן יש לעצמן ולך אין.
לכן, את מרגישה שיש לך סיבוך ולהן אין, אך מי אמר שזה באמת כך? הרי לכולנו יש יצר הרע.
מי אמר שכולנו בוחרים להתמודד איתו? או שההתמודדות שלנו שווה?
חוץ מזה, ברור שכולנו יש נקודות לא פשוטות, אבל זה הכי טבעי.
לפעמים הנקודות האלו טיפה מסובכות, אבל הן הנקודות ולא אנחנו.
לפעמים ההרגשה של המסובכת משתלטת עלינו, אבל בינינו – אנחנו עדין בסדר ולא מסובכים.
זו נקודה חשובה לזכור.
ומה עם העייפות?
זה נושא אחר לחלוטין שקשור בדרכי ההתמודדות עם היצר, ונרחיב על זה בהמשך.
חשוב להגיד שההתמודדות עם יצר, מסובכות וכל הצדדים הנלווים לא שוללים שמחה ושמחת חיים.
זה נשמע הזוי, אבל הכל תלוי בעיניים והמשקפיים שאנו חובשים.
אז מה עדיף?
שניהם.
אם לא?
שאלה קשה.
מצד אחד, שמחה כי זה יתן את הכח להתמודדות.
מצד שני, התמודדות כי זה העיקר (לא שמחה לא).
אני לא בא להכשיר את מה שהחברות שלך עושות, אלא אולי להסביר את דברי רבי ישראל מרוז´ין, שמבהיר שיש אפשרות שפושעי ישראל יכנסו לעולם הבא, אף שלא מגיע להם, בשונה ממך שכן (אז כן, מובטח לך כדברי הרמב"ם – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר").
השמחה הוא דבר גדול ועיקר בעבודתנו פה בעולם.
המגיע מדובנא מסביר במשל את הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל".
אמנם אנו נדרשים לעמל ויגיעה, אבל לא כזו שממוטטת אותנו אלא מחיה אותנו ומביאה אותנו לשמחה וככה אפשר להתקדם.
גם אם אדם הוא מפושעי ישראל, השמחה מצליחה להביא להתקדמות ולחיים של רוחבות., וזה מה שהזכרת על אותה אחת שבחיוך שלה יש טוהר וחיות.

[גישות בהתמודדות עם היצר]
בגדול, יש שתי הגישות של התמודדות עם היצר. יש שמתחברים לעבודת מידות שכזו ויש שמתחברים לעבודת מידות שכזו.
שתי הגישות המוכרות יותר הן ´הישר והכובש´, כפי שקרא להן בעל ה´כתב והקבלה´, הרב יעקב צבי מקלנבורג, ובעקבותיו גם הראי"ה קוק ועוד.
מה זה בדיוק אומר ´הישר´ ומה זה אומר ´הכובש´?
נתחיל בסדר הפוך.

1. הכובש
הכובש הוא מי שמכיר, בדומה לגישה השניה, שמידותיו נגועות בגלל היצר.
יש בהן סוג של עובש או רקב מסוים. לכן, הוא מנסה להוציא את מה שמוריד את המידות שלו ללמטה.
זה לא פשוט כי האדם בעצם נלחם ממש עם היצר שלו כשמה שקובע זה מי מנצח בכל מערכה, קרב וכמובן גם במלחמה.
בתוצאה הסופית – אין מקום לשנים.
מישהו יהיה חייב לנצח.
לכן, רוב החיים הם סוג של מלחמת התשה.
ברור שהכעס והעצבים זה לא טוב והן כשלעצמן פוגעות בשמחה שלנו שהיא כל כך חשובה, וכפי שכבר נזכר.
נכון, כעס ועצבים זה לא בדיוק מותר ולא בדיוק רצוי, אם כי גם הן מותרות לפעמים (וזה שהוא לא פשוט ודורש הרחבה).
המציאות אצל הכובש היא של שני צדדים, שחור-לבן, ולכן מצד אחד קל לנו עם המציאות הזו.
מצד שני המלחמה שאנו נלחמים בעצמנו היא לא טובה והתוצאות הן לאו בהכרח תמיד חיוביות, גם אם אנחנו מנצחים בסוף.
לכן, חשוב מאוד להכיר את הגישה השניה.

2. הישר
הישר הוא מי שמנסה ליישר את מידותיו ולא לכבוש אותם.
אצלו במלחמה יש רק מישהו אחד שיכול להספיד – הוא.
למה?
כי אין לו באמת מלחמה נגד משהו שחיצוני לו אלא נגד עצמו.
המידה שלו היא קצת עקומה ומשומשת לא נכון. לכן, מה שהוא מנסה לעשות זה ליישר את זה.
הוא יודע שהוא פזרן ומוציא כסף על כל דבר קטן.
במקום להילחם בעצמו ולהגיע למקרי קיצון בו הוא הולך לתוכנית גמילה וקבוצת תמיכה (לא שזה רע חלילה) הוא מנסה לגלות איך להשתמש במידה בצורה טובה.
אם יש כעס ותסכולים זה בגלל שהוא לא מצליח למצוא איך להגיע, או לאן להגיע, אך אני מאמין שיש פה פחות כעס ותסכול כי הוא לא כובש את היצר ומדכא אותו.
הוא מנווט אותו למקום של טוב.
זו בעצם גישה שניה שמתקשרת להסתכלות על היצר כמשהו שמקדם.
היצר הוא לא אויב אלא חלק ממני וכשהיצר לא ישר – אני בעצם רואה את הפגמים שבי (שכנראה גם אני חוללתי בעצמי) וזה מה שעוזר לי להתעלות.
זה מה שעוזר לי לתקן את עצמי ולהביא את המידות, שהן חלק ממני ולא משהו חיצוני, למקום טוב יותר.
זה לאו בהכרח שנתייחס אליו בחבריות, כי בסוף אנחנו צריכים לתקן משהו, אלא שאנחנו לא מרחיקים את היצר כשאנחנו נופלים (והנפילה הזו היא לא בכאילו, אלא באמת).
אדרבה – הפוך.
מחפשים איך ליישר את היצר ולראות מה עוד לא תיקנו עדין אצלנו בעבודת המידות.
המציאות אצל הישר זה לראות מעגל שאנחנו רוצים להשלים, וגם פה יכול להיות שחור-לבן, אבל לא כזה שנלחם אחד בשני אלא שרוצה לחיות בהרמוניה.

אישית, אני תמיד ממליץ על הדרך השניה שהיא קשה, למרות שזה נשמע קל, כי זה נותן לנו להרגיש שאנחנו לא מפסידים משהו אלא מרוויחים משהו יותר גדול.

אני מקווה שהדברים ברורים ושהם עזרו והאירו.
כמובן שאם יש עוד שאלות תמיד אפשר להרגיש בנח לשאול, וכמובן גם להעיר ולהאיר.
תודה רבה על השאלות הנפלאות והרבה הצלחה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com