היי, יש לי נטיה הרבה פעמים כשאני ממש עצבנית לבכות ואני יכולה להגיע למצב הזה די מהר כך שזה אפילו מביך. אני הרבה פעמים מסתובבת כשאני על סף בכי כי אין לי על מה להוציא את התחושה הזאת.. אני חושבת שהמצב הזה נוצר מכך שלא תמיד יש לי אנשים לדבר איתם ולשתף אותם בתחושות שלי..אבל האם בכי זה דבר שלילי או אפילו תינוקי או שהוא דווקא דבר חשוב ונחוץ? ואיך אני יכולה להפסיק עם המצב הזה?
תודה רבה ושב"ש.
שלום, הדר יקרה!
השאלה שלך גרמה לי לחשוב הרבה בימים האחרונים על מהות הבכי, למה אנחנו בוכים בכלל? בכי זה טוב לנו או מזיק לנו? אודה ולא אבוש, לא הגעתי למסקנות חד משמעיות בכל השאלות שעלו בשאלתך.
לכן, עוד לפני שנתחיל, אני רוצה להציע לך שאם התשובה לא מספקת אותך וגם אם היא כן מספקת אותך, ללכת לגורם יותר מקצועי מאיתנו, אנחנו יכולים לעזור בלתת כיווני חשיבה אבל ממש לטפל בשורש העניין אנחנו לא יכולים מכמה סיבות, העיקרית בעיני היא שאנחנו לא באמת מכירים אותך, מכמה שורות שכתבת אי אפשר ללמוד על בנאדם ואפילו לא על הבעיה שהוא נמצא בה. לכן אני מציעה לך לנסות ללכת לטיפול, שבו המטפלת תכיר ותשמע אותך, תהיה רק איתך ותוכל לייעץ ולטפל בעניין. טיפול לא צריך להיות ארוך, הוא יכול להסתכם בכמה פגישות בודדות. היום אנשים רבים פונים לקבלת עזרה מגורם מוסמך ורואים תוצאות חיוביות מזה.
אם את מעוניינת, את יכולה לכתוב לי למייל ואפשר שנמצא יחד מטפלת מתאימה לך. אבל כמובן זה לא חובה. ואפשר גם לטפל בעצמנו לבד. אנחנו המטפלים הכי טובים של עצמנו. אבל בשביל זה צריך כלים. ננסה בשורות הבאות לתת כלים.
אז מה זה בכי? "בכי הוא תופעה פיזיולוגית בה זולגות דמעות מבלוטת הדמעות בעין, כתגובה למצב רגשי אצל בני אדם" (ויקיפדיה). [בעצם הגוף שלנו מגיב בצורה מסוימת למצבים רגשיים בהם אנחנו נמצאים, בין מצבים חיוביים יותר ובין מצבים חיובים פחות.] אם זו תופעה פיזיולוגית, אז אנחנו יכולים לשלוט בה? אולי זה כמו תופעה פיזיולוגית אחרת, כמו, צינון או חולי אחר או אפילו כמו שאנחנו מסמיקים? יש דעות לכאן ולכאן בעניין הזה, בהמשך אני מקווה שתהיה לך תשובה גם לזה מתוך הדברים הבאים.
יש המשך לציטוט מוויקיפדיה אחרי שכתוב שהיא תופעה פיזיולוגית, כתוב שהיא תגובה למצב רגשי. אני חושבת שזה ידוע לך כבר, הדמעות לא מופיעות סתם, אלא יש משהו מאחוריהן, משהו רגשי ונפשי. למה הם באות אם זה בכלל רגשי? מה קשור רגשי לתופעה פיזיולוגית? גוף ונפש הם מחוברים ומשפיעים אחד על השני, אם אנחנו חולים אז המצב הרוח שלנו לא משהו, וכך גם כאן משהו נפשי משפיע עלינו.
מתי אנחנו בוכים? אם נגדיר בצורה גסה, אזי אפשר להגדיר שכשהגוף שלנו מגיע לרמת לחץ מסוימת הוא מתחיל לבכות. הלחץ הזה יכול להיות מתוך דבר חיובי, שמחה על משהו משמח שקרה, חתונה או לידה. והלחץ הזה יכול להגיע מתוך לא חיובי, מוות של אדם, חוויה לא טובה וכו´. על כן, אפשר אולי להסיק מכך שאם אנחנו רוצים לשלוט בבכי שלנו, [אז אולי ננסה קודם לשלוט בלחץ שלנו?]
אם כן, איך נשלוט על הלחץ שלנו? ואולי בעיקר על הלחץ השלילי שלנו?
נתחיל עם דרכי מניעה מראש. הלחץ שלנו מגיע ממקום שאנחנו לא בטוחים בו, לא מספיק יציבים בו ולכן כדי למנוע אותו כדאי לבנות אישיות חזקה ויציבה. אישיות שלא כל דבר מקפיץ לה את הלחץ דם לרמה גבוהה מאד, בעצם אולי אישיות שיודעת להתמודד עם אתגרים וקשיים. זה לא קל, אף אחד לא מושלם בקטע הזה אבל בהחלט אפשר לעבוד על זה ולפתח אישיות כזה.
איך?
א. לימוד. [ללמוד חומרים שמפתחים אצלי את הראיה הכללית על המציאות.] הם יכולים להיות קשורים לתורה והם יכולים להיות קשורים לתורת הנפש הכללית. הרבה פעמים בחומרים כאלה יש תרגילים שאפשר לבצע על הנפש שלנו, מלבד תיאוריה. אבל גם אם אין, עצם ההיחשפות לדברים כאלה היא גורמת לנו לחשוב על הדברים בהקשר האישי, למשל אם אני לומדת על אהבה בין אנשים, מיד אחשוב על עצמי, האם אוהבת את אנשים כאלה? למה דווקא כאלה? וכו´.
ב. התנגשות עם סיטואציות אמתיות. זה אולי נשמע אבסורד אבל זה גם דרך לחזק את האישיות. כשאני נפגשת עם מקרה קשה שלי, אני מתאמצת להתמודד בדרך ראויה לי, שאני רוצה בה, וכך אני בונה עוד קומה באישיות שלי. לדוגמה, אם אני בוכה מכך שהיחס אליי הוא שונה בין החברות, אני מרגישה שפחות אוהבים אותי בחברות, אם אני עובדת על עצמי להסביר לי שזה לא סוף העולם, כי… וכי… ואני יודעת שאני כן כך וכך למרות שזה נראה כרגע שלא, אז אני בונה לי אישיות שלא מושפעת מאחרים. אישיות שיודעת מי היא. כך בפעם הבאה יהיה לי יותר קל להתגבר על הקושי הזה. נראה לי [שהדרך הזו די מושפעת מהדרך הראשונה, זאת אומרת שהלימוד ובירור של מה אני רוצה להיות, מביא אותי להתמודד בצורה אחרת]. אולי א´ זה התיאוריה וב´ זה הביצוע.
לסיום, מוכרח להדגיש, בכי הוא לא דבר רע במהותו, אבל כמו כל דבר בחיים הוא [תלוי במינונים]. מן הסתם שמעת כבר שבכי הוא טוב בשביל לשחרר ולהוציא, זה נכון. אבל אי אפשר כל הזמן לשחרר ולהוציא, כי אנחנו צריכים לחיות ולהתקדם, וזה לא קורה רק כשמוצאים אלא כשחושבים על הדברים שמוצאים וחושבים מה עושים עם הדברים הללו הלאה. במילים אחרות, [לא רק להתמסכן על עצמי אלא גם להתקדם הלאה], לחשוב איך אני פועלת במצב הנתון?, נכון, לא קל לי אבל מה אני עושה הלאה?
אגב, אם את מעוניינת בספר שמדבר על עניינים שהעלינו כאן, אז הספר ´אוהב ימים´ של צבי איל, הוא מצוין בעיני ומדבר על העניינים הללו בצורה פשוטה ובהירה. גם יתר הספרים של צבי איל הם טובים לנושא הזה.
תעלי מעלה מעלה, ויהא ה´ בעזרך!
מוזמנת לשאול או סתם להגיב במייל שמופיע כאן למטה.
הרבה שמחה וטוב,
רינת rinathaber@gmail.com.
