היי!
בזמן האחרון התחזקתי מאוד, ואני יותר "דוסה".החצאיות שלי התארכו, ואני לא שומעת שירים שלא מתאימים לי או בלועזית. בחדר שלי באולפנא לא כולן מקבלות את זה יפה, וכששמים שירים באנגלית ואני מבקשת לכבות, כמה בנות צועקות עלי להפסיק עם ההצגה של הדוסה, וזה קשה לי. למה הן לא מקבלוות אותי כמו שאני?
זה ממש מפריע לי שחברות טובות שלי צוחקות עלי( לפעמים בסתר ובדר"כ מולי)שאני קוראת ספרי אמונה או לומדת מסילת ישרים. מה לעשות? ניסיתי לומר להן שיפסיקו והן ממשיכות לומר לי להפסיק להתחסד וללעוג לי..
לק"י
שלום לך נויה!
דבר ראשון, אני רוצה לברך אותך על הדרך שאת עושה.
ברור לי שה לא פשוט, בטח לאור מה שאת מספרת, אבל עצם זה שאת ממשיכה להתעלות ולהתרומם – אומר הרבה על הרצונות העזים שלך ועל כך שאת ממשיכה תמיד קדימה, תמיד בעליה.
לכאורה, הייתי יכול לכתוב לך את מה שהביא הרמ"א בשולחן ערוך (סימן א´, סעיף א´) בשם הטור "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה´ יתברך", אך עד כמה שזה מחזק, זה לא תמיד נותן לנו הרגשה שפתרנו את המציאות.
לכן, אני רוצה שנזכור את דברי הרמ"א כל הזמן, ונדע שאלו דברים נכונים.
למה?
כי לפעמים זה מגיע דרך היצר שמנסה לפתות אותנו שנרד מהגובה שאנחנו שואפים אליו. לפעמים הוא מנסה להפיל אותנו, או יותר נכון לחדד אותנו.
רגע, אלו שני דברים הפוכים!
לנו זה נראה שהוא רוצה להפיל אותנו, אך הוא בעצם דוחק בנו ודוחף אותנו להתרומם ולא להקשיב לו – הוא מראה לנו עוד מקום שבו אפשר להשתפר.
זה מאיץ בנו להמשיך לא מ/שנה כמה קשה היא הדרך.
החיזוק הזה כן נותן כוחות לעצות הבאות שנכתוב במהלך התשובה.
בהתחלה ננסה להבין מאיפה התגובות האלה של הבנות מגיעות.
אני בטוח שיכולים להיות כמה סיבות, אך אני חושב שיש שלוש מרכזיות.
הראשונה – שקשה להן השינוי שלך כי הן גם היו רוצות לעשות שינוי כזה כשהן בעצם תופסות את החיים שלהן בידיים שלהן ודוהרות קדימה כמוך. לא הייתי קורא לזה קנאה אלא שאת, במעשיך, ואת לא צריכה להתנצל על זה, מראה להן רף אחר בעבודת ה´ שהן גם היו רוצות. זה לא אומר שהן בהכרח פחות דוסות ממך – אלא את מראה להן דרך (לאו דווקא מטרה).
השניה – הן רוצות אותך כמי שאת וקשה להן עם הדרך שאת עושה. במובן מסוים, הן חוששות לאבד חברה.
השלישית – ייתכן וקשה להן שאת עושה שינויים כי במובן מסוים זה גם דורש מהן לעשות שינויים (כמו המוסיקה שהזכרת).
אז מה עושים?
ראשון – לזכור שמה שאת עושה זה לא הצגה אלא אמת!
אחרי זה אפשר כבר לגעת בשאר.
מדבריך, ויתכן ואני טועה, נשמע שאת התהליך הזה את עושה לבד ולא איתן כחלק מחבורה. לכן, אולי הדרך הטובה, וכמובן בטאקט הנכון, לגרום להן להרגיש שאת לא מתנתקת מהן אלא רוצה בשותפות איתן, את רוצה להיות קרובה.
זה יכול להיות בלימוד או בדברים אחרים שמבחינתך הם בסדר וגם מבחינתן.
ברגע שהן מרגישות שאת לא מתנתקת מהן (וכל זה בהנחה, ב"ה, שהן לא שכנות רעות) אלא קרובה אליהן.
בנוסף, שווה לדבר על זה ביחד ולמצוא דרך אמצע.
את מפחדת אולי שהן יצחקו עליך, שוב, אז לכען נציע שזה לא יהיה השלב הראשון.
את תמשיכי בשלך – בדרך שאת עושה, ותני לזה גם להקרין להן את האור שאת רואה.
עכשיו סוף שנה, אז אולי כחלק מההיערכות לשנה הבאה תבקשי להיות עם בנות אחרות שאת יודעת שכן יקבלו את זה.
נכון, זה נשמע שזה סותר את מה שכתבתי לפני זה בנוגע לחיבור אליהן, לכן אדגיש שזה לא קשור רק לענין החדר, אלא להווי שגם מחוצה לה.
העצה האחרונה שאני נותן לך הוא למצוא את אותה מישהי שכן מרגישה מחוברת אליך ומבינה אותך שהיא בעצם תהיה זו שיוזמת את דברים של "אולי נתחשב בה ונחליף למוזיקה אחרת".
אני יודע שכאשר אני הייתי בתנאי פנימייה (ישיבה וגם צבא ביחידה שהיא לא של בני ישיבות) הדברים האלה עזרו לי כשהיו את כל החיכוכים.
מצאתי מוזיקה לועזית שהייתה כשרה לחלוטין ובקצב ומקצב ששאר החבר´ה אהבו, היה את אותו מישהו או מישהי שידעו מה אני מרגיש לגבי כל מיני דברים, עד שמקומות שבחרתי להקל כמו כמה פוסקים הדברים מסויימים הם בחרו להחמיר.
מעל הכל – תמיד דאגנו שהאווירה תהיה טובה ומכבדת את כולם.
אני מאמין שאם זה עזר עם חבר´ה שהלך הרוח הדתי שלי לא היה כשלהם, או שלא היה להם הלך רוח דתי בכלל, שפתרנו את הדברים, ויותר מזה – גם היינו לחברים טובים, זה בהחלט יכול לעזור פה.
ב"ה יש עוד כמה עצות ואם תרצי שנפרט עוד, בשמחה.
כמובן, אם יש עוד שאלה לגבי מה שכתבנו, או בנושאים אחרים; אם תרצי להעמיק או לברר עוד, תרגישי הכי חופשית לפנות אלינו.
אני מקווה שהדברים עזרו ונתנו לך כיווני מחשבה.
נשמח לשמוע איך פתרת את זה בסוף.
הרבה הצלחה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com
