דבר תורה – פרשת ויקהל
לאחר איסוף תרומה מאת בני ישראל לצורך בניית המשכן, מתואר הליך בנייתו. תחילה, פותחת התורה בהכרזה מרשימה:
"רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת*לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת." (שמות, ל"ה, ל'-ל"ג)
התורה, שבדרך כלל ממעטת בתיאור של אנשים, מגדילה לעשות ואומרת שה' נתן בבצלאל גם חכמה, גם תבונה, וגם את היכולת לחשוב מחשבות.
המדרש משווה בין תכונותיו של הקב"ה כשברא את העולם לבין תכונותיו של בצלאל: "בשלושה דברים הללו נברא העולם שנאמר 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו' ובשלשה דברים הללו נעשה המשכן שנאמר 'ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת'" (שמות רבה פרשה מ"ח סימן ד מהדורת מירקין).
ובמקום אחר (ברכות נ"ה): "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתוב כאן (שמות ל"ה) וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתוב שם (משלי ג'): ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה… בדעתו תהומות נבקעו."
אם הליך יצירת המשכן משווה לבריאת העולם, אז בצלאל מתעלה עד למעלתו של הקב"ה ממש. איזו חשיבות רוחנית עליונה יש למלאכת אומנותו של בצלאל.
אך בהמשך הפרשה, לאכזבתנו, מתואר בצלאל כ'קבלן ביצוע' של הקב"ה. הכל מוכתב, הכל מדוייק. אין מקום ליצירתיות, לביטוי עצמי. אם הקב"ה מעוניין באמן ממושמע בלבד, מדוע מספרת לנו התורה על כישוריו יצירתיים של בצלאל? אם אכן עבודת המשכן שתיעשה על ידו, אמורה להיות כל כך מוגבלת מבחינה יצירתית בשביל מה ה' היה צריך למלאו בתכונות אלו?
נראה שהתורה מנסה לרמוז על מתח שבין שני קטבים. אמנם התורה רואה את האדם כיוצר במקביל להיותו של הקב"ה יוצר, אך בעצם הרעיון הזה טמונה סכנה גדולה. נראה שהתורה המצווה על מעשה היצירה של בצלאל חוששת שאותו כוח יצירה עלול לפרוץ את המסגרות של הסדר הרוחני שניסתה התורה לחוקק בהר סיני, ויעיד על כך חטא העגל, שהיווה פרץ יצירתיות שלילי.
ראיה לדבר היא שמיד לאחר הציווי על בניית המשכן מופיע החיוב לשמור את השבת. מסמיכות זו למד
