אמונה בעצמי

לק"י

שלום אביה!
ראשית, תרשי לי להגיד שממש התרגשתי מהשאלה שלך!
לא רק כי זו שאלה באמת מעולה שנוגעת בהבנה של החיבור שלנו דרך המציאות ואיך אנחנו מגלים ומופיעים את שם ה´ בעולם (משהו שיתבהר בעזהי"ת בהמשך).
התרגשתי בעיקר בגלל ההתחזקות שאת מרגישה שאת חווה!
זו בהחלט הרגשה מדהימה וב"ה זה גם כמובן דבר מדהים, גם אם לא תמיד מרגישים את ההתחזקות!
בנוסף, התרגשתי גם מהסוג של השבר שאת מרגישה בקריעה שבין ההבנה שביכולות והדברים שהקב"ה חנן אותך בהם לבין ההבנה שהכל ממנו יתברך.
זה סוג של רצוא ושוב שמרגישים בחיים וזה באמת מרגש לקרוא אנשים שחיים את זה.
אז אשריך על ההרגשה!
אמנם, זה בטח לא פשוט, אבל יש בזה הרבה אור שצריך להודות לקב"ה יום-יום עליו, כפי שאת מן הסתם עושה.

מה עושים?
ובכן, צריך לזכור ולהכיר שיש בנו נשמה אלוקית "אולקי נשמה שנתת בי טהורה היא" והיא חלק אלוק ממעל.
זה אומר שבנו יש אלוקות. היא זו שמחיה אותנו.
זה בסיס שאני חושב שהוא חשוב בשאלה הזו של מה עושים, ועוד נחזור אליה, אבל אני גם חושב שמתוך לימוד קטן על מידת הענווה אפשר גם לגעת בעוד צד שנוגע בשאלה שלך.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שענווה אומרת "אין לי כלום ואני עפר ואפר,. יש בענווה צד כזה, אבל זה לא רק זה.
זה הענין להכיר שאין בלי כלום, אני אין, מחד. מאידך, זה לדעת שמה שיש לי הוא של הקב"ה.
זה חלק מהאלוקות שמתגלה בי.
זה חלק ממה שהקב"ה חנן אותי בו.
החכמה היא לא להגיד שאין בי כלום, אלא להגיד אין לי כלום מעצמי והיכולות והכישרונות המסוימים שיש בי זה של הקב"ה שהוא חנן אותי בהם.
אז כן, זוקפים הכל לזכותו של הקב"ה!
אבל זה משהו שהוא נתן לנו.
זה טיפה מזכיר את הענין של הברכות.
מצד אחד "השמים שמים לה´ והארץ נתן לבני אדם" – אבל זה אחרי שמכירים למי זה באמת ומי נתן לנו הכל. זה להכיר בקב"ה. לפני זה הכל במציאות של "לה´ הארץ ומלואה" (על פי הלימוד בברכות, דף נ"ה עמוד א´)
כך, אנו נעים על הציר שהצגת.
מצד אחד, ההכרה שבאמת של הקב"ה, אבל מצד שני, שיש בנו דברים שהקב"ה נתן לנו וגם אם זה בזכותו זה לא אומר שאנחנו נחותים, כי אם לפניו.
זה לא אומר שהתכונות והכישרונות לא קיימים בנו. אדרבה, הן מתגלות דרכנו, דרך האלוקות ואותה נשמה שהיא חלק אלוק ממעל שמחיה אותנו.
זה בגדול גם מה שאפשר לראות בפסוק "וזכרת את ה´ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים, פרק ח´, פסוק י"ח).
הענין הוא לזכור מאיפה כל הטוב והכח שיש לנו מגיע. עם כל זאת, הוא אצלנו ושלנו.
לכן, האמונה בעצמנו לא נובעת ממקום נפרד מהאמונה בקב"ה.
אנחנו מאמינים ביכולת שבידינו, לא רק כי לא סומכים על הנס, אלא כי מה שיש בנו זה מהקב"ה, ומעבר לזה אנחנו גם אומרים כל בוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי באמונה, רבה אמונתך".
הקב"ה מאמין בנו! ואם הוא מאמין בנו גם אנו צריכים להאמין ביכולות שהוא נתן בנו ובכוחות הטמונים בנו על ידו.
בלי זה, גם קשה וכנראה גם אי אפשר להתקדם בעבודת הבורא כי אין לנו אמונה בנו, ביכולות ובכישרונות שבנו שהינן חלק בלי נפרד מאישיותנו.

אז בפועל מה עושים?
ראשית מאמצים את ההרגשות האלו שהכל מהקב"ה. מצד שני לא מרגישים נחותים בגלל זה (שכן בלי קשר, לעומת הקב"ה שגדלותו היא לאין חקר, ודאי, לא משנה במה הוא יחון אותנו, נהיה אפסיים כי אנו מוגבלים לעומת בלתי מוגבל).
צריך להכיר במה שיש לנו ולומר בקול שיש לנו את הדברים האלה, אבל לזכור שזה מאת הקב"ה והוא זה שחנן אותנו בכל הטוב שיש לנו, וב"ה יש הרבה טוב.
ודאי את, שמתחזקת מכירה בכל הטוב שהקב"ה גומל בכל עת ובכל שעה.

אני מקווה שהדברים עזרו ואני מצטער שחיכית עם התשובה. הרי ברור שלא קל לחכות לתשובה כשאלו המחשבות שרצות בראש.
אם יש משהו לא ברור, משהו שדורש ליבון או כל שאלה אחרת – בשמחה.
הרבה הצלחה וישר כח על כל ההתקדמות, על כל ההתרוממות והעליה. זו זכות גדולה לא רק להתקדם, להתרומם ולהתעלות אלא גם להכיר בכך ולהוקיר את זה.
אשריך ומה טוב חלקך!
נתנאל
netanelweil@gmail.com