מריבות ויחסים חברתיים בסניף

קומונרית יקרה, שלום.

מריבות, ויכוחים, תככים ועלבונות… כל כך הרבה כאב ראש מיותר, לא? באמת, הרי בלי כל העסק הזה היה לכולם הרבה יותר כיף יחד. אגב – לא רק בעולם הילדים והנוער. גם מבוגרים היו יכולים להפיק יותר בלי מריבות קטנוניות, שלא לדבר על מנהיגים, שרים וראשי ממשלות. אז למה זה לא קורה?

בקיצור נמרץ, הסיבה היא "ככה זה". ובקיצור קצת פחות נמרץ, אנחנו בנויים, מחונכים ו"מתורבתים" באופן שמביא אותנו לנסות ולהגדיל את הכוח החברתי שלנו – גם אם זה על חשבון אחרים. לכן יש כמעט בכל קבוצה משמעותית (בכיתה, בשכבה, בביה"ס וכו´) "קליקות", דירוגים של מי "שווה" יותר ופחות, וגם מאבקים רשמיים ופחות רשמיים בין קבוצות. על הנייר זה באמת נראה חסר טעם, אבל בפועל מדובר במיומנויות חברתיות שתבואנה לידי ביטוי גם בבגרות ולא רק במהלך ההתבגרות. אז על אף שלא כדאי לעודד יריבות כזאת רק לשם היריבות, בכל זאת ראוי לגלות הבנה מסוימת לתופעה ולהבין שהיא לא מתרחשת מתוך אכזריות גרידא אלא נובעת מצורך חברתי בסיסי.

ועכשיו לשאלה "תכלסית" יותר: מה עושים כשזה קורה? איך מתמודדים?

[1. לא לפחד]
במקרים רבים התגובה שלנו (כאלה שנושאים בתפקיד "המבוגר האחראי") לריבים ומלחמות היא רתיעה חזקה. ריב זה לא דבר טוב! אנחנו מחפשים להפחית חיכוכים, לעודד שיתופי פעולה ולהרבות אהבה באופן כללי. תפיסת ה"שחור/לבן" שמתייחסת באופן חד ואוטומטי לשיתוף פעולה כדבר טוב וליריבות או ויכוח כדבר רע, גוררת אותנו ואת החניכים למצב של לחץ ומתח בכל פעם שמתגלע איזה ויכוח, גם אם יחסית קטן. החניכים מושפעים מהלחץ שלנו ולמעשה נלחצים עוד יותר "בזכותנו", והנה נוצר לנו מעגל קסמים שמזין את עצמו.

ולכן כדאי בראש ובראשונה להנחות את המדריכים לתרגל עמדה הרבה יותר נינוחה ורגועה ביחס לאותם מצבים של ויכוח ומלחמות פנימיות בין החניכים. לא להתעלם, לא לאפשר חצייה של קווים אדומים (אלימות מילולית, פיזית וכיו"ב), אבל בהחלט להגיב ממקום הרבה פחות מבוהל, לחוץ ומוטרד. ככל שנשכיל לאפשר מרחב סביר של אי הסכמה ושל יריבות באופן שגרתי, כך יתמעטו המקרים שבהם נמצא את עצמנו במצב של מלחמה טראומטית ומרובת נפגעים.

[2. לתת כלים לויכוח לגיטימי ]
איך מייצרים ויכוח "לגיטימי"? ראשית – מקבלים את עצם העובדה שויכוח כשלעצמו הוא דבר לגיטימי. מה לעשות, כולנו בני אדם ולא מלאכים או דובוני אכפת לי. יותר מזה, המטרה היא לא להפוך אותנו לדובוני אכפת לי שכל היום רק אוהבים ושמחים, אלא לאפשר לנו לפעול באופן מוצלח יותר עם הדחפים והנטיות הטבעיות שלנו. ליכולת להתווכח יש תפקיד חשוב במערכות רבות, ואין שום סיבה או היגיון שהיכולת לקיים ויכוח או עימות תתפתח רק לאחר גיל ההתבגרות.

אז איך מקנים לבני נוער את היכולת הזאת? אחד הכלים החשובים הוא אוצר מילים. מלבד הלחץ (עליו כבר דיברנו) יש עוד גורם שיוצר הסלמה (הידרדרות) במצב של עימות ומביא למה שמכונה ריב "מכוער". הגורם הזה הוא לקסיקון המילים שבאמצעותן ניתן להתווכח, להתעמת ולהביע אי הסכמה. כשמספר המילים בתחום הזה מצומצם, יש גלישה אל קללות, גידופים והערות פוגעניות. ולכן ככל שהמדריכים יצליחו להקנות לחניכים אוצר מילים עשיר יותר של מונחי ויכוח לגיטימיים, כך יהיה להם קל יותר לייצר ויכוח תרבותי ונשלט יותר. כמובן שיש צורך להתאים בין אוצר המילים הזה לבין השפה המקובלת בכל סניף ספציפי. כמה דוגמאות כלליות: "אני לא חושב ככה", "אני לא מסכים איתך (כי…)", אני דווקא חושב ש…", לדעתי הדעה שלך היא… (ולא "לדעתי אתה כך וכך"). בגילאים הבוגרים יותר אפשר ממש ללכת לכיוון של "מעז יצא מתוק" ולהכיר לחניכים את אמנות הדיבייט (חפשו ברשת), שמקנה כלים לדיון/ויכוח ענייניים ומאפשר לתעל נטיות וכחניות לכיוונים מועילים.

[3. לייצר "באאז" בנושא אחר (זהות אלטרנטיבית)]
את מתארת מצב שבו הנושא הוא כבר לאו דווקא עצם הויכוח אלא המציאות שבה יש ריבים ועימותים. המציאות הזאת מעיקה כנראה על הצוות ובוודאי גם על חלק מהחניכים לפחות. ולכן במקביל למתן כלים לויכוח תרבותי, כדאי גם לנסות ולהסיט את תשומת הלב הכללית לכיוונים אחרים. כל עוד החניכים רואים את עצמם כ"כאלה שמתווכחים", הם עלולים להינעל בזהות הזאת. ככל שתצליחו לספק להם "רכיבי זהות" חלופיים, ממילא יתאפשר להם לראות את עצמם באור אחר. אז במה לבחור? שוב, גם כאן עדיף לא ללכת למקום "נקי" מדי, כמו "תורה ועבודה", וגם לא לעשות דווקא ולבחור ב"אהבת ישראל" או משהו כזה. נסו למצוא אפיונים שבאמת קשורים לסניף ולחניכים, גם אם הם לא הכי אידיאליים בעולם. למשל: עקשנות (סוג של דבקות במטרה!), הומור, אנרגטיות, "חנונים", וכו´. כל מה שמתחבר בצורה טובה לסניף ומצד שני אין לו מסר ברור של "טוב" או "רע". בקיצור: ככל שתתנו יותר זמן אוויר ותשומת לב לנושאים אחרים ופחות לסוגיית הריבים המתמידים, כך העניין בהם יפחת וניתן יהיה לשבור את המעגל.

[לסיכום:] קשה להוציא ריבים ועימותים מתוך התרבות, אבל ניתן להכניס קצת תרבות לתוך הריבים. הדבר החשוב ביותר הוא לא לדכא ביטוי עצמי של חניכים בתירוץ ש"אצלנו לא רבים", אלא לתת להם כלים טובים יותר לבטא את חוסר ההסכמה שלהם זה עם זה.
אחד התפקידים של מדריכים ומחנכים הוא לסייע לכל אחד מהחניכים למצוא את מקומו ולהשתלב במסגרת הקבוצתית. ייתכן שבמקרה שתיארת, שבו בקבוצה מסוימת יש ילדה דחויה שלמרות מאמצים רבים (ואולי רבים מדי) לא מצליחה לתפוס מקום, ראוי שתשבי בנפרד עם הבנות מהקבוצה ועם הילדה הדחויה, ותנסי לבחון יותר לעומק מה אפשר לעשות כדי להגיע לשילוב מוצלח יותר. במידה ותהיי מעוניינת בכך תוכלי לפנות בשאלה פרטית ונתייחס יותר לגופו של המקרה הספציפי.

בהצלחה,

אוהד

ohadspt2@gmail.com