בפרשתנו נח מקבל את הצו של ה' של "פרו ורבו" בחשש רב ובדאגה, שמא שוב יבוא מבול, חלילה, וישחית את זרעו ולכן מבטיחו ה' כי הדבר לא יקרה עוד והוא משתמש בקשת כאות לברית(רש"י, ט, יג). אך בניגוד לבריתות אחרות אין זו ברית שבין הקב"ה לעמו ישראל ואין זו ברית בין הקב"ה לאדם מסוים. ברית הקשת הינה ברית כלל עולמית, של היקום כולו, אשר כורת הקב"ה עם כל נפש חיה. ברית זו נכרתת עם כל נפש חיה מפני שברית זו מהווה יסוד ושורש לקיום המציאות כולה ומעמידה את העולם כולו על מכונו. מדוע? מהי משמעותה המיוחדת של אות הברית, הקשת בענן?
מחד, הקשת תוחמת את השמים ולא נותנת למידת הדין לשטוף את העולם בגשם אינסופי שיחבר בין השמים לארץ. צורת הקשת העגולה, שיסודותיה בארץ, תומכת בשמיים ומשמרת את ההפרדה בין מים למים.
אך מן הצד השני, מראה הקשת האסטטי והמפעים מספק זווית הסתכלות נוספת על מהותה. תופעת הקשת הנוצרת מנפיצה של אור לבן למספר צבעים בעת שבירת קרני אור הפוגעות במים, מבטאת את מה שלמעלה מן השמים, כפי שהוא מאיר בתוך השמים. האור בא למעלה מן הרקיע ומאיר בו פלא של גוונים. מגוון הצבעים המתגלים בקשת הינם גילוי של שמי השמים העליונים דווקא כאן בארץ. לפי הסבר זה הקשת מבטאת דווקא מידת רחמים עליונה שכן היא מהווה תזכורת לקשר הפנימי העליון והמופלא שבין קודשא בריך הוא ובין עולמו, שאין הוא חפץ בהשחתת עולם, ובעונש כבד כעונש המבול.
אם כך, הקשת נרתמת לעזרתנו בשני אופנים. מצד אחד, היא יוצרת סדר וגבולות ברורים על ידי הפרדת השמיים מן הארץ. ישנה מציאות וישנו את שמעבר לה. מאידך, הקשת כביטוי לגילוי שכינה מספקת את חיוניות החיים. האדם צמא למים מן השמיים. צמא למשמעות, רוצה לגלות את הנסתר, להגיע לשמיים.
מערכת היחסים העדינה והמורכבת שבין המים ליבשה, בין הנגלה לנסתר, מחייבת בירור גדול. אנו כל כך רוצים לגלות את מה שמעבר, להבין את משמעות היקום, התכלית, הסיבה. רוצים להתעלות אל מעבר למה שכאן ועכשיו. להתמסר לרוח. יחד עם זאת אנו זקוקים באופן נואש למציאות היומיומית, לשגרה השוחקת, שיציאה ארוכה ממנה יכולה לערער הכל. כיצד אם כן, נדע מהו האיזון הנכון בין מים חיים למים שוטפים? מדוע עלינו ללכת עד הגבול, להעמיק במצולות מחד, ולהיאבק, שלא להיסחף במים שאין להם סוף מאידך?
אצל משה רבנו כתוב "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". כלומר, האור
