שלום רב!
אני בחור בישיבה גבוהה, שיעור א'. יש לי תחושת דיכאון לא כל כך טובה. אתמול הייתה לאחותי בת מצווה. כיוון שהתקליטנית חילונית, הכנתי רשימת שירים דתיים שתשים באירוע, שלא יהיו חס ושלום שירים של חילונים וגויים. התקליטנית שמה רק מעט שירים מהשירים שהכנתי, ושמה עוד שירים דתיים מעצמה. לקראת הסוף לצערי, אשר יגורתי בא לי. היא שמה כמה שירים מזרחיים, אמנם לא שירים עם ביטויי אהבה מפורשים כמו- אני חולה עלייך, אבל שירים חילוניים מובהקים, כמו של עומר אדם- "איזו מסיבה", או שירים מהפרוייקט של רביבו- כגון "השקיני יין". אחרי זה היא שאלה את החברות של אחותי, "רוצות לועזי"? והן צרחו "כן", והיא שמה "גנגם סטייל". הרגשתי בחילה נוראה. אחרי כל מה שהכנתי, היא שמה שירים כאלו? יכול להיות שזה לא היה בכוונה. בהתחלה היא שאלה האם לשים רק את השירים האלה, ואמרתי שלא חייב, אני סומך עליה שתשים שירים טובים. לא אמרתי לה שלא תשים לועזי ומזרחי, כי לא דמיינתי שתשים- היא רואה שאנו משפחה דתית, ושהכנתי דווקא שירים דתיים, אפילו מזרחי- אבל של חיים ישראל, ואיציק אשל, וכו'. בקיצור, בשלב שהיא שמה שירים מזרחיים אמרתי לאמא שלי שתלך לומר לה שתפסיק עם השירים הללו, כי לא רציתי ללכת אל התקליטנית- כי הייתי צריך לעבור לצד של הבנות ולא רציתי להיות ליד הבנות הרוקדות, וחוץ מזה- התביישתי מהתקליטנית. אבל אמא שלי לא ממש מכירה את השירים האלו ולא מבינה את החומרה שלהם. היא הייתה עסוקה ונפרדה מהאורחים ועוד שאר דברים אחרים. אבל בשלב שהיא שמה גנגם סטייל, כבר לא יכולתי לסבול, והלכתי לתקליטנית ואמרתי לה שתעצור. היא אמרה שצריך לשאול את אמא שלי, אמרתי לאמא שלי והיא הלכה ואמרה לה לגמור. היא סיימה עם שיר ניטרלי- "יחד לב אל לב". אבל הלב שלי נקרע. הרגשתי תחושה נוראה שאני מתקשה לצאת ממנה. איך אנו משפחה דתית, אפשרנו לשירים חילוניים להיכנס לבת המצווה? למה אני לא מחיתי מיד כשהשירים התחילו, ונתתי לזה להמשיך, כשיש אורחות שרוקדות לשירים הללו? ועוד שאלות רבות, שע"פ ההיגיון אולי אפשר למצוא להן תשובות, אך הן לא מפסיקות לרדוף אותי, ומעל הכל- אכזבה עצומה. האירוע של אחותי התחיל כ"כ יפה עם שירים דתיים, אז למה להרוס אותו בסוף עם כמה שירים חילוניים? התחושה הנוראה ששירים כאלו התנגנו באירוע בת המצווה של אחותי לא נותנת לי מנוח. יש לכם אולי רעיון איך לעזור
שלום לך צדיק!
אשרייך שנשמתך כל כך עדינה שהיא כואבת את מה שאירע בבת מצווה של אחותך.
אם הבנתי נכון אתה נכנסת למשבר בעקבות השירים והסגנון שהיה בבת מצווה של אחותך ואתה שואל איך לצאת מאותו משבר.
אז ככה..
כפי שהצגת את עצמך זכית להיכנס לעולם הישיבה. עולם הישיבה הוא עולם האידאל, העולם כפי שהוא צריך להיות. לצערנו העולם לא נמצא באותו אידאל וכל יציאה שלנו מהישיבה גורמת לנו להיפגש בעוד ועוד מקומות בהם יש עוד לתקן ולרומם אל האידאל של הישיבה. תפקיד התורה שנלמדת בישיבה הוא לא להישאר בישיבה אלא לצאת החוצה ולתקן עולם במלכות שדי ולא רק לתקן את הישיבה במלכות שדי.
אני כבר מכין אותך מראש- אתה תיפגש עם עוד מציאויות מורכבות ומסובכות של אור וחושך בערבוביה, של מקומות בהן העולם עוד לא שם, ובעיקר במשפחה משום שאיתה אתה נמצא בחיכוך תמידי.
השאלה היא, באמת, מה אמור להיות היחס שלנו למפגש עם אותה מציאות מורכבת.
כמובן שבצורה טבעית אדם צריך להצטער על כך שהעולם, שמי שסביבו, עדיין לא התרומם לדרכה של תורה. יותר מזה, הוא צריך להרגיש שמה שהם עושים לא רק מזיק להם אלא לכל עם ישראל משום שכולנו ערבים זה בזה ויותר מזה- הם מזיקים לכל העולם.
הצער הזה לא צריך להיות מלווה בכעס- הכעס הוא סימן שזה לא בא מתוך יראת שמיים אלא מתוך גאווה. הצער צריך להיות צער אמתי, כאב, אכזבה, כפי חווית על בשרך.
אין משהו יותר טבעי מלכאוב על כך. אבל חשוב לא להישאר שם, לא להישאר באותו כאב, למטה אלא להתרומם למעלה.
צריך להבדיל בין צער לעצבות:
עצבות- היא ייאוש מוחלט, לא להאמין שאפשר לתקן, להרים ידיים.
צער- זה כאב רגעי, אך כאב שמוביל לעשייה או לפחות כאב שלא עוצר את האדם מלהתקדם ולהאמין בעצמו ובעולם.
לכן צער הוא לגיטימי, ועצבות זו מילה אסורה, תחום שאסור לנו להיכנס אליו.
וכאן נתייחס לשאלה שלך- איך לא נכנסים לעצבות, איך קמים, איך מאמינים בנו ובעולם?
את השאלה כתבת יום אחרי המאורע. אני בטוח שהזמן עשה את שלו ואותו רגש שבער וסער נרגע מעט ואף נעלם- כדרכו לרגש יש חיי מדף קצרים וב"ה לאדם ישנה שכחה שעוזרת לו לשכוח את טראומות העבר.
עם זה, אני מרגיש שמעבר לאותו כאב טבעי יש לך רגשות אשם של "הייתי יכול לעשות יותר" שהם גם טבעיים, אך חשוב לזכור שאז באמת השתדלת וחשבת מה לעשות. תמיד אדם חכם יותר לאחר מעשה- לכן במקום להצטער על מה שהיה הייתי מציע לך לקחת את אותו כאב מסוים זה למקום של קבלה לעתיד, של הסקת מסקנות, שבעתיד, במידה ותתקל שוב באותה סיטואציה תתפקד ביותר יעילות- אם בלדבר לפני כן עם ההורים ועם התקליטנית ביותר בהירות, אך את הכל יש לעשות מתוך ענווה וללא כעס וכפייה משום שחשוב לדעת שאין זה תפקיד שלנו להיות משגיחים על העולם, ואם אנחנו כבר עושים את זה אז זה נעשה רק במקום שיקשיבו לנו ולא במקום שניתקל באוזניים ערלות.
לגופו של עניין-
בוא ונגדיר מהו משבר- משבר הוא דבר נגד רצוני. אתה רצית שבת המצווה תהיה X והיא הייתה Y.
כשהאדם במשבר יש לו כמה אפשריות להתמודד איתו ויש לזה גם ראשי תיבות: גש"ר אח"ד (כך גילו חוקרים ישראלים בעקבות נפילות של קטיושות בצפון- זה הפך למודל בכל העולם להתמודדות עם משברים):
גופני- לעשות פעילות גופנית. עם הזיעה יוצאת העצבות והייאוש.
שכלי- להבין. לקבל פרופורציות. בכל זאת אני חי, אני בריא, יש לי משפחה, אני יהודי ולענייננו- בכל זאת אחותי חגגה בר מצווה ומוכנה לקבל עליה עול מצוות.
רגשי- לעשות דברים מרגשים, לשמוע מוזיקה, פעילויות וכו
אמוני- להאמין בה´ שהכל אבל הכל הוא לטובה! ובע"ה כל העולם יתעלה.
חברתי- להיות תמיד עם חברים, עם משפחה- לבד הכל מתחיל לצוף מחדש.
דמיוני- לדמיין שהכל טוב- ולענייננו- לדמיין איך הבת מצווה הייתה כפי שרצית שהיא תהייה.
הכי חשוב זהו היסוד האמוני- להאמין בה´. להאמין שהמאורע שקרה בא לקדם אותך, בא לשכלל אותך למקום יותר גבוה.
משבר הוא כמו גל. אפשר לטבוע ולהתערבב בתוכו ואפשר לקחת גלשן, לטפס עליו ולהגיע איתו לחוף מבטחים. וככל שהגל יותר גדול- אפשר להגיע יותר רחוק.
כתלמיד ישיבה חשוב לדעת שזכינו.
לנו יש את לימוד התורה- כל היום אנחנו יושבים ולומדים ומתעמקים בתורת אמת.
לעיסוק המתמיד בתורה יש ערך עצמי אך איתו מקבלים גם בונוסים רבים.
אחד מהם הוא האפשרות להתנתק לגמרי מכל הסובב אותנו תוך כדי ההתעמקות בלימוד.
אני זוכר הרבה משברים שעברו ממש לידי ברגעים שלמדתי תורה והלימוד הקל לי עליהם.
יותר מזה- ככל שאדם לומד ומתעלה יותר ממילא הוא נופל לפחות משברים הן בגלל שהוא מתגדל והן בגלל שראייתו מתגדלת לראייה בוגרת מלאה באמונה בעצמו, בעולם ובחיים.
לכן לימוד התורה בישיבה (וגם בבין הזמנים הקרב ובא) הוא מקום בו אתה גם יכול למצוא עיר מקלט זמנית וגם לקבוע בה את מקומך ולהפוך לאדם אחר המאמין בעולם ולאדם חסין ממשברים.
המון ב"הצלחה בכל ושוב יישר כוח על השאלה!!
מקווה שנתתי כיוון כללי
אשמח לעזור עוד אם צריך
המייל שלי: elronza@gmail.com
פלאפון: 0524521552
אלרון