בס"ד
עברנו את שבועות, אכלנו מטעמים, הנשמה התעלתה בלימוד התורה, וגם שמענו את הסיפור על רות ממנה בא דוד המלך (היארצייט שלו בשבועות).
ושוב, אנחנו חוזרים לאקשן פרשיות השבוע.
בפרשת נשוא נתקלים במושג ששייך לכמה דתות, למרות שהגדרתו שונה בין דת לדת – ה[נזיר].
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר*לְהַזִּיר, לַה'" (במדבר, פרק ו' פסוקים א' – ב').
רש"י מפרש בשם חז"ל: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?
לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין" (רש"י לפסוק ב').
רגע, רגע, מה הולך כאן?!
לפני רגע היה מסופר שהעם ההולך במדבר איש על מחנו ועל דגלו, המשכן באמצע והכוהנים מסביב, הכול [מסודר ומאורגן], הולך טיפ – טופ.
ופתאום תקועה הפרשה של סוטה ונזיר – משהו שהוא לא נורמאלי ואידיאלי.
למה התורה מכניסה באמצע התיאור הנפלא הזה, את פרשת נזיר ואת פרשת סוטה?
אי אפשר לחכות לחלק השני של הספר, שבו עוסקים בכל ה[בעיות] – המתאוננים, בלעם, קורח, פרשת המקושש?
סוטה… נזיר… הם לא שייכים לכאורה לקטע הזה בפרשה.
מסופר בגמרא על נוכרי שבא לפני שמאי ואמר שיתגייר אם "תלמדני כל התורה כולה כשאני [עומד על רגל אחת]" – זה העסק, לא יותר ולא פחות. ושמאי דחה אותו.
בא הנוכרי לפני הילל וביקש את אותה בקשה. ענה לו הילל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – זו היא [כל התורה כולה] והשאר הוא פרוש של פסוק זה, לך ולמד" (מסכת שבת דף ל"א עמוד א' בתרגום).
הילל, מכיוון שהיה תלמידו של רבי עקיבא, הביא לנוכרי את הכלל של רבו: "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה".
התורה בנויה על גבי הדרך ארץ – ללא דרך ארץ אין תורה! לכן התורה בפרשה הצמודה לקבלת התורה – פרשת נשא, מלמדת אותנו את היסוד של "[דרך ארץ קדמה לתורה]", שכאשר עם שלם הולך במדבר בסדר נפלא, זאת הדרך האידיאלית.
ופתאום יש [חריגים] משני הכיוונים, כמו "הרואה סוטה בקלקולה" – ירידה מהדרך, ובצד השני: הנזיר – שגם הוא ירד מהדרך הראשית אבל אל הצד השני: הוא נהיה יותר קדוש מכולם.
אנחנו צריכים להחזיר את אותם האנשים בחזרה לדרך הארץ, ל"[דרך הזהב]" בלשון הרמב"ם (אין קשר לקוסם מארץ עוץ…).
להחזיר אותם האנשים למצב "איש על מחנו
