אחי התאום נפטר כשהיינו בני חצי שנה

לק"י

לשואלת היקרה!
סליחה שהתעכבנו עם התשובה. למרות שכבר עבר החג וכבר נאמר "יזכור" השאלה היא עדין רלוונטית ואשריך שאת מעלה את השאלות האלו.
ברור שהמציאות הזו יכולה קצת להטריד אותנו כי אנחנו מרגישים שאין לנו מקום או לכאב שלנו, אם מצד ההתמודדות איתה או מצד ההכרה בה, והשאלות שלך באמת נוגעות בצדדים האלה.
דווקא מתוך המקום הזה נשתדל לענות על השאלות וכדי לעשות את זה נחלק את התשובות לשני חלקים.
החלק הראשון בנוגע לתפילת "יזכור" – בנוגע להכרה בכאב.
החלק השני בנוגע להתמודדות איתה.

["יזכור"?]
כשמסתכלים לראות מי נשאר להגיד תפילת "יזכור" זה נכון שרואים שמי שנשאר זה יתומים. לכן, גם מובן שהנוסח "המוכר" זה הנוסח על הורים שנפטרו. הענין שיש גם נוסח נוסף לקרובים שנפטרו (ואני מכיר כאלה שאומרים את זה על אחים או ילדים, לא עלינו, שנפטרו).
הנוסח קיים http://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:Yizkor2.jpg.
אז למה זה לא מוכר? או יותר נכון, מה את צריכה לעשות?
בקיצור שולחן ערוך כותב הרב גאנצפריד זצ"ל "ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות" (סימן קל"ג, סעיף כ"א) ויש כמה סיבות למה יוצאים ואם תרצי פירוט/מקורות בשמחה.
אחת מהסיבות שיוצאים הוא משום עין הרע כלפי ההורים והבנים של מי שכן חי.
כך, מי שיש לו אחים שנפטרו גם כן יוצא.
סיבות נוספות נוגעות לרגישות של היתומים ומי שכן נשאר בפנים.
זה לא שלא מכירים בכאבם של מי שילדיו נפטרו או שאחיו נפטרו, פשוט מי שנשאר בתפילת "יזכור" בבית כנסת הם היתומים.
בעיני, זה לא משקף משהו שלילי לגבי המקום שלך בדת.
זה דווקא נותן לראות את הרגישות שיש או את הדאגה.
נכון, הטעם שהזכרנו זה עין הרע, אך סיבה נוספת זה נוגעת גם בשמחת יום טוב.
יש רמות שונות באבלות. כך, מי שנשאר זה היתומים שרמת האבלות שלהם שונה משלך, כאחות.
אפשר לראות את זה כהתעלמות ואפשר גם לראות את זה כרצון להציב או להמשיך את החיים במסלולם למרות הכל כי מאוד קל ליפול לתוך החור השחור הזה.
הענין הזה נובע מרעיון ששמעתי מכמה אבלים שדיברו על כך שדווקא מתוך ההדרגתיות שיש באבלות (שבעה, שלושים, שנה, יום השנה לפטירה) הם מצאו את עצמם מתמודדים בצורה יותר בריאה ומצאו כוחות לקום ולהיבנות לאחר פטירת הקרוב.
השאלה היא רק איך מסתכלים על דברים, וזה קשור גם למה שנסביר בהמשך לגבי ההתמודדות.

[מה הוא עשה?]
זה נכון שבמקומות של העדר חיים יש טומאה. כשמישהו נפטר אז יש טומאה והיא משפיעה עלינו.
זה מסובב את כולנו וכולנו היינו בקרבת אנשים שנפטרו או שהיינו ליד אנשים שהיו ליד מישהו שנפטר. כך יוצא שכולנו טמאים, בלי קשר לגיל שלנו.
זה נכון שיש מדרגות בטומאה אבל, חשוב לזכור שזה לא משנה את מי שאנחנו. אם מישהו נפטר לידינו זה לא הופך אותנו לאנשים פחות כשרים, גם אם זה משאיר רושם על מי שקרוב אליו, במיוחד אם מדובר בילד בגיל צעיר.
לנו, כאנשים, קשה לדעת מה הוא מתקן בעולם כשהוא נפטר בגיל צעיר. לפעמים הוא עשה את התיקון שלו ונפטר ולפעמים דוקא על ידי פטירתו הוא מביא לתיקון. זה יכול להיות בהתמודדות עם פטירתו או זה שמתוך הה שהמשפחה עוברת אחרים שואבים מזה חיזוק.
אבל, כפי שאת ששמה לב, אלו רק השערות.
אנחנו לא יודעים מה הם חשבונות שמים אבל, אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו מתמודדים עם הדברים.
אנחנו יכולים לבחור האם אנחנו קמים או שנשאבים לזה.
משפט כזה אולי קשה לקרוא ממישהו שאולי לא חווה את זה ולא התמודד עם הניסיון הזה אך האמת, שזה משפט שמישהו שקבר כמה מילדיו בגיל צעיר אמר לי ומאז זה מלווה אותי.
זה אולי משאיר אותך באמירה שזה גרם לפצע במשפחה ובסביבה. וברור שכך.
גם ברור שקשה לשנות את כולם בבת אחת לכן, צריך תמיד לזכור ששינויים קורים באופן איטי. זה תהליך שלוקח זמן וזה מתחיל בנו.
בכל אחד.
כשרוצים לתקן עולם זה מתחיל בנו ומתוך כך זה מאיר לאחרים גם בלי להגיד להם שום דבר.
איך עושים את זה בפועל?
בוחרים להדגיש את הצדדים המחזקים שיש בזה. מה שאנחנו בוחרים לראות.
זה לא חייב להיות הדברים הגדולים אלא גם הדברים הקטנים. היומיים, גם אם אין לך זיכרונות מאחיך, לאור הגיל הצעיר.
אני יודע שמדובר בניסיון לא קטן ובכל זאת מדובר בניסיון שאם זה התגלגל לידיך כנראה זה לא סתם. כנראה זה משהו שהקב"ה יודע שאת יכולה להתמודד איתו.
משהו שאת יכולה לשנו.
כמובן, בזהירות, בסבלנות ורגישות.
ברור שמציאות כזו יכולה להביא להתמודדות לא פשוטה אך מהיכרות אישית עם מציאות כזו אני יודע שעם כל הכאב, זה לא תמיד הורס. הרבה פעמים, דווקא מתוך הכאב, ובלי להתעלם מהפטירה, זה נותן למשפחה הרבה כח, מביא ליצירת גרעין משפחתי מאוד חזק ומפיץ הרבה כח וחיזוק לסביבה. וזו דוגמא כי כל מקרה לגופו.

אני מקווה שהדברים זרו ושפכו קצת אור.
אם צריך או שתרצי עוד עצות ובירורים לגבי השאלה, בשמחה רבה.
שוב מחילה שהתעכבנו מעט עם התשובה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com