התמודדות עם הקצנה דתית בקבוצה

מדריכה יקרה, שלום.

נתחיל את התשובה באמירה קצת כללית אבל אופטימית: התמודדות עם עודף מוטיבציה עדיפה מהתמודדות עם חוסר מוטיבציה. למה הכוונה? ישנן בעיות שנובעות מקיפאון מסוים של אלה שלהם אנחנו מנסים לסייע. כשמישהו שוקע בחוסר מעש, חוסר עניין כלפי דברים, קשה בכלל לעבוד איתו כיוון שאין בו אנרגיה שניתן לתעל לכיוונים נכונים. אצלך, ה"סכנה" הזאת אינה קיימת. לחניכות שלך יש המון מרץ ומוטיבציה לעשות את הדבר הנכון, אלא שבעיניך הן לוקחות את זה לכיוונים שלא מתאימים להן בדיוק. ולכן כבר בתחילת התהליך חשוב שנראה שמצבנו בסה"כ לא רע.

ועכשיו לעניין עצמו. באופן כללי בני אדם, ובוודאי בגיל ההתבגרות, שואפים להשיג כמה שיותר משאבים חברתיים שיאירו אותם באור חיובי ויעניקו להם דימוי עצמי גבוה. במידה מסוימת זה קצת כמו באותם משחקי מחשב שבהם יש דמות ש"אוכלת" נקודות/פירות/מטבעות מכל מיני סוגים כדי לזכות בנקודות ובבונוסים. במידה מסוימת, הקפדה על צניעות יכולה להיות "מטבע" כזה. נראה שהחניכות שלך מושפעות מגישה שלמעשה קושרת באופן מאוד ישיר בין צניעות בלבוש לבין "צדיקות" (או הימנעות מחטאים), וככל שהן מצליחות לאסוף יותר "מטבעות" – הן מרגישות מטוב יותר עם עצמן.

רגע, אבל כמובן שאין לנו שום דבר נגד צניעות. אז מה הבעיה? איך מזהים האם מדובר בהקפדה ראויה או במשהו שטחי יותר? אפשר לומר שככל שהדרך שהחניכות עושות במגמה שלהן להקפדה בצניעות היא פשוטה, קלה וברורה יותר, כך יש לנו יותר סיבות "לחשוד" שמדובר בתהליך של "אכילת מטבעות" ולא של העצמה אישית משמעותית. למשל, אם הן מתרכזות כל הזמן בנושא הלבוש כמדד לצניעות, ולא בשום מישור אחר. לבוש הוא מאפיין שניתן לראות ולבחון די בקלות, בניגוד למשל ליחס פנימי להלכה, או לאישיות, מידות, וכדו´. ולכן לא אחת גם בני נוער וגם הורים/מורים/מבוגרים אחרים, נתפסים לתשומת לב מוגזמת ללבוש כשלעצמו, כשלמעשה בכך הם מנתקים אותו מהמישור המשמעותי יותר של המונח "צניעות". קל יחסית לצבור "נקודות צניעות" על ידי איסוף כמותי של כל מיני אמרות חז"ל בסגנון "לא ראוי לאישה שתתקשט" וכדו´, וכשהאיסוף הזה משותף לקבוצה מגובשת של בנות, מדובר בדרך קלה לדימוי עצמי חיובי ולמקובלות חברתית. כמובן, על חשבון בירור משמעותי ועמוק של מושג הצניעות.

אז מה אפשר לעשות?

[1. לאתגר את החניכות לעשייה משמעותית ]
אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בחינוך הוא עיצוב דמותו של המחנך כגורם שמניע, דוחף ומעודד את חניכיו לפעול ולהתפתח, והימנעות ממצב שבו המחנך עסוק בקרבות בלימה, שיטור, פיקוח, ובאופן כללי בהפרעה לחניכים לעשות כל מיני דברים. במילים אחרות – הזמנה של החניכים לעשות דברים יותר מאשר חסימה של עשייה. ולכן את כמדריכה יכולה לנצל את התנופה והמומנטום של החניכות שלך, ופשוט לאתגר אותן לכיוון של חשיבה מעמיקה יותר. קראתן עלון על צניעות והוא מצא חן בעיניכן? מצוין! אז עכשיו בואו נבחר שתי מתנדבות שיכינו פעולה קצת יותר רחבה על הנושא, אולי יפתחו ספר או שניים, יקיימו דיון משמעותי, וכו´.

אפשר לנצל את ה"גל" הזה גם לבירור רחב יותר של נושאים אחרים. למשל, האם לחץ חברתי הוא רע רק כאשר הוא משמש להשפעה על אנשים בכיוון "לא חינוכי", או שלפעמים גם השפעה ישירה מדי על אנשים למען מטרה טובה היא לא דבר טוב? במילים אחרות – האם מותר וכדאי להפעיל לחץ חברתי למען מטרות טובות? ומה המשמעות של טקטיקה כזאת? אגב, זו שאלה שחשוב שמדריכים ישאלו את עצמם באופן כללי, כיוון שבדרך כלל קל למדריך להשפיע על החניכים לעשות דברים, ופחות קל לו להשפיע עליהם לחשוב בכוחות עצמם ולפעול כטוב בעיניהם, על פי אמות מידה ראויות שהוא הצליח להעניק להם. עוד נושא שאפשר לפתוח הוא היחס ל"אחר". אני צנועה וטוב לי, אבל מרגיז אותי שאחרות לא צנועות. איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מול אנשים שדרכם המעשית או האידיאולוגית שונה מדרך שלנו? מה היחס שלי לנערה שאינה דתייה וממש לא מתלבשת בצניעות או בכלל מכירה את המונח של צניעות? והאם ולמה בכלל זה חשוב? (רמז: זה חשוב!).

[2. לא להיבהל ולא להינעל]
הסוגיה של הצניעות "אינסטנט" שסוחפת את הקבוצה שלך מטרידה אותך – ובצדק. ועדיין, כדאי לא לתת לה להשתלט באופן מוגזם על התפיסה שלך את החניכות ואת הקבוצה. ולכן לצד ההתמודדות עם הנושא נסי שלא להתרכז רק בו, ולא לתת לו להשתלט לחלוטין על השיח ועל השגרה של הקבוצה. כדאי לנסות לא להתעמת עם החניכות באופן ישיר, לא להפגין חוסר סבלנות כלפיהן, לא להשמיע הערות ביקורתיות וגם לא להתפתות לאמירות פרובוקטיביות (ממשיות או מרומזות) כגון "פחח, את כאילו מדריכה והכל אבל תראי – אנחנו יותר צנועות ממך!". נכון, זה קשה ומעצבן, אבל כאן יש לך תפקיד משמעותי בביצוע "הכלה" – לקבל את החניכות שלך גם עם המוזרויות החדשות, וגם כשיש בכך נימה תוקפנית כלפייך, את עדיין משתדלת לראות בהן את עצמן ולא את הדעות או הביקורת שלהן.

[לסיכום:] כפי שציינתי בפתיחה, ב"קרב" הזה יש לך יתרון אסטרטגי חשוב מעצם העובדה שמתחולל קרב, שיש מגע. כשחניכה "תוקפת" אותך, בין אם בבוז שקט או במילים חדות, יש לך הזדמנות לקיים איתה איזה שהוא שיח (גם אם בשיח הזה את כמעט רק מקשיבה ושואלת שאלות והיא רק מדברת). בעצם העובדה שהיא בכלל רואה אותך כרלוונטית לביקורת, ויכוח, או פשוט ב"דוגמנות" של האופנה הערכית החדשה שלה (תרתי משמע, במקרה הזה), את כמדריכה כבר ניצחת. אם היא לא הייתה "סופרת" אותך, הקרב כבר היה די אבוד מבחינתך. כשאת מקשיבה וסופגת (כמובן בגבולות הסביר והטעם הטוב) את הביקורת והרגשות של החניכות שלך, בין אם אלה רגשות כלפייך או כלפי עצמן, אנשים אחרים ובכלל, את למעשה יוצרת קשר. אז אולי בהתחלה ייצא שאת תדברי קצת פחות והן יותר, ואולי בהמשך היחס הזה ישתנה קצת. אבל ככל שתקפידי שימשיך להתקיים מגע, דיון, ויכוח, וגם שיחה ודיבור על עניינים אחרים תוך כדי תנועה, תוכלי לשמר את הכוח שלך כגורם חינוכי מעורב, רלוונטי, ובעל פוטנציאל לחולל שינוי בחשיבה של החניכות.

בהצלחה!

אוהד

Ohadspt2@gmail.com