אלוקים!!!! מי אמר שזה נכון?

שלום לך,

כל הכבוד לך על השאלה. היא טבעית וטובה, ונדמה לי שכל אחד נתקל בה לא פעם.
היופי שבתשובה הוא שגם אחרי שתקראי אותה את תשארי עם עוד הרבה שאלות ומחשבות ותהיות שיובילו אותך למעשה בדרך האין סופית של בירור האמונה בריבונו של עולם וביסוסה כל פעם מחדש בהתאם לחוויות והתאגרים המונחים לפנייך.

אני מתנצלת מאד על העיכוב בתשובה, אך יחד עם זאת שמחה על כך שאת ואני עוסקות בנושא זה של אמונה דווקא בימי חג הפסח. סיפור יציאת מצרים זהו התשתית לאמונה. מה הלך שם? עם של עבדים, שלא ראה דבר מעבר לכמות הלבנים שהוא צריך ללבן עד סוף היום. עם שלא הכיר מציאות אחרת, לא ידע אפילו על מה לחלום. העם הזה רואה במו עיניו איך הקב"ה, הוא ורק הוא, מחליט על הטבע ועל כל מה שקורה פה בעולם. האנשים הפרטיים, כל אחד ואחד, ראו איך במשך שלושה ימים איך אצל השכן שלהם יש חושך כבד וקשה ואילו להם לא קורה דבר. לא כינים, לא ערוב. ואילו מי שהוא מצרי סבל כהוגן.. העם הזה רואה במו עיניו את הים נבקע לשניים. כל איש ואיש בעם ישראל, 600,000 במספר, עומדים תחת הר סיני ושומעים את הקב"ה בכבודו ובעצמו מתחיל להורות את עשרת הדיברות. וואו, בלתי נתפס כמעט.

הקב"ה לא אמר רק "אני ה´, אני בראתי את העולם. יאללה, תתחילו להאמין בי", הוא גם הוכיח, ועוד איך, לא רק לבן אדם יחיד, אלא לעם שלם, לאנושות שלמה. כל עמי העולם שמעו על קריאת ים סוף ויראו מפניו. אז קל וחומר עם ישראל. גאולת מצריים הייתה הזרקה לווריד של אמונה שמלווה אותנו עד היום.
מאז גאולת מצריים ועד החג הזה ממש האמונה, המסורת והתורה עוברות מדור לדור. כל שנה מספרים מחדש לילדים איך היינו עבדים במצרים ואיך הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, הוציא אותנו משם.
ולנו, נותר רק להאמין… לא לרדת למצרים, לא לעבוד בפרך, אלא רק להאמין שמשם באנו, וניסים עצומים כאלה חווינו.
לכאורה משימה קלה. אבל, כמו שאת כותבת, היא לא באמת כזאת קלה. אמנם אבותינו היו במצרים, אבל אנו, באופן ההכרתי הגלוי לנו היום, לא היינו שם ממש. אנו לא זוכרים את הקב"ה מדבר מעל ההר העשן ואת הים נבקע לנו מתחת לרגליים. אז מה עושים? איך ניתן להאמין כך בריבונו של עולם בוודאות??

זאת בדיוק הפואנטה, אמונה ווודאות זה לא הולך ביחד. אם היית יודעת שזה באמת באמת נכון אז כבר לא ניתן היה לקרוא למה שאת חשה אמונה, ולא הייתה לך יכולת מילוט, יכולות בחירה – האם לעבוד את ריבונו של עולם או לא, שזה בעצם התמצית של מהות הקיום שלנו כאן.

אז אמנם השאלה שלך נשארת על כנה – אף אחד לא יוכל להוכיח לך לעולם מי ברא את העולם, אבל הגישה עימה באים לחוסר וודאות הזה יכולה להתבהר.
אם בעת ליל הסדר, או בכל זמן שמברכים או מתפללים, באים בתחושה כזו של זו המורשת שלי ודורות על דורות נוהגים כך ולכן בוא ננסה להתחבר למילים ולהרגיש מתוכן את החוויה, את החיבור, את האמונה – אז באמת האמונה הופכת לממשית כמעט, וכל הטקס הדתי מקבל מימד של עומק וחוויה עצומה. לעומת זאת, אם מגיעים בגישה של ציניות וספקנות אז השאלות הללו הן כבדות ומטרידות. זה מאד טוב לשאול. כשעושים זאת צריך גם לרצות מאד לקבל תשובה.

מעבר למעמד הר סיני שארע לאבותינו, אני את האמונה הפרטית שלי בבורא עולם מבססת גם על חוויות אישיות שלי. כוונתי היא לרגעים כאלו של התעלות רוחנית בהם היה ברור לי מעל לכל ספק שהוא שם. גם לך כבר יצא להרגיש כך פעם? את הרגעים האלה אני זוכרת בראש היטב, ובעיתות תמיהה או משבר אני מזכירה לעצמי שאני יודעת שכל המילמולים, וההלכות וההקפדות הם לא סתם, שמי שיצר אותם הוא על אנושי ושחלק מהחכמה שלו והניסיון שלנו – הוא ההסתר שלו.
מעמדי הר סיני הפצפונים האלו שלי עוזרים לי מאד כשקשה. הם כופים את הרגש להיות משוכנע על ידי השכל. אם פעם זה היה לך כה ברור, וזה היה חזק וטוב, אז מה השתנה? כנראה שאני קצת נפלתי ולא הוא.

את כל הנושא הזה של בהירות האמונה יש לתחזק באופן תדיר. התשובות שמספיקות לך עכשיו ככל הנראה לא יספיקו בעוד כמה שנים. כל חוויה, משבר או סתם לימוד מוסיפים עוד מימד ועוד מימד לאמונה שקיימת בך ונותנים מענה שאינו מילולי לספקות המתעוררים.

אם נתייחס רגע לחכמת ההמונים, נשים לב שהעולם התקדם – אמונה בא-ל אחד איננה רק גישתה של היהדות. בנוסף לכך, בתוך עם ישראל ישנה בשנים האחרנות מודעות גדולה יותר לקיומה של הנשמה ולהבנה שלא הכל בשליטתנו, ושלא הכל גלוי וידוע כאן ועכשיו.

הנשמה, שגם בה אולי צריך להאמין, היא חלק אלו-ה ממעל, ומה שעושה לה טוב הוא כנראה ההוכחה. מה שלנו נשאר זה רק להסכית אוזן ולהקשיב לה. שוב, משימה לא פשוטה בכלל..

בהצלחה בהמשך הבירור.
אשמח לענות על שאלות נוספות,

מעיין
maayanet@yahoo.com