אני מדריכת חוץ של שבט הרא"ה (כיתה ח') ובשנה האחרונה פנו אלי חניכות 3 פעמים באמירה שהן רוצות להתאבד (חניכה אחת פעם אחת ועוד חניכה פעמיים) אני מאוד שמחה שהן מוצאות אותי מספיק אחראית וקרובה אליהן כדי לספר לי את זה אבל אני מרגישה שזה גדול עלי!! דיברתי עם ההורים של שתיהן והם עכשיו מודעים לבעיה אבל אני מרגישה שאם זה קורה עוד פעם אחת אני פשוט יישבר!! אחרי כל פעם כזאתי ישבתי ובכיתי המון זמן!! מה אני יכולה לעשות?
שלום פונה יקרה,
קודם כל, אני מאוד מתפעלת ממך. אני יודעת שהרבה פעמים נערות חוות קשיים ולא תמיד יש להן עם מי לחלוק את הקשיים. וזה נפלא ונהדר שהן רואות בך כתובת בתור מדריכה. ויותר מזה, שידעת לפעול בהיגיון וגם לדווח להוריהן.
חניכות שלך נמצאות בגיל שבו הן מתחילות לבנות את הזהות שלהן. לברר מיהן, מה הן הכוחות שלהן. לבנות את הערך העצמי שלהן.
זה תהליך מאוד לא פשוט. שעלול לטמון בחובו הרבה קשיים.
בת שלא מצליחה למצוא את הכוחות הפנימיים שמייחדים אותה עלולה להרגיש שאין לה טעם לחיים.
אם נוספו לה עוד התמודדויות נוספות (משפחתיות וכו´) היא עלולה להרגיש שאין לה את המשאבים בתוכה להצליח להתמודד.
מה שצריך לעשות הוא לכוון אותה למצוא את הכוחות הקיימים בה. מצד אחד הכוחות הקיימים להתמודד. (מתוך הנחה שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון אם הוא לא יכול לעמוד בו. והקב"ה נותן לאדם כלים להתמודד עם הניסיון והוא צריך למצוא אותם.) ומצד שני את הערך המיוחד שלה. (מתוך הנחה שכל אדם שהגיע לעולם הגיע דווקא בזמן מסוים כי דווקא בזמן הזה צריך אותו. יש לו תפקיד מיוחד בעולם שרק הוא יכול למלא. ואם הוא מרגיש חסר ערך עד כדי כך שהעולם יכול להסתדר בלעדיו צריך להראות לו עד כמה זה לא נכון.- מישהי שטובה בלעזור לבנות בלימודים לבקש ממנה לעזור לבנות, מישהי שטובה בלהציג לבקש ממנה להציג וכו´).
אני חושבת שזה מה שאת יכולה לעשות.
כמובן שאותה בת צריכה ליווי מקצועי כדי לעזור לה בהתמודדויות אבל מבחינתך בתור מדריכה זה יכול להיות המון.
ולגבייך,
את כותבת עם הרבה כנות שאת מרגישה שזה גדול עלייך.
זו באמת אחריות, ועומס נפשי לא פשוט לשמוע כל כל הרבה קשיים, תסכול ויאוש של חניכות, שמן הסתם את קשורה ואוהבת אותן.
לפעמים כששומעים הרבה סיפורים קשים מאוד קשה להכיל את הכאב והקושי שיש בעולם.
פעם מישהי אמרה לי על זה, שכשאנחנו רואים מישהו אחר שמתמודד עם קושי מסוים זה נראה לנו איום ונורא. איך הוא יכול לחיות? איך הוא מסתדר? נראה לנו שאנחנו אף פעם לא היינו מחזיקים מעמד ואנחנו כאילו "נאלמים" מולו.
אבל זה לא בדיוק ככה.
הקב"ה הביא לאדם הספציפי הזה את הניסיון הזה ולא לנו. ולכן הוא גם נתן לו את הכוחות להתמודד, ולא לנו. ולכן לנו זה נראה "בלתי אפשרי". אבל בשבילו זה אחרת.
והייתי ממליצה לך לעשות בדיוק מה שכתבתי לגבי חניכותייך.
להאמין שזה גם ניסיון מהקב"ה שאת יכולה להתמודד איתו. שהוא שלח לך את הכלים ושאת צריכה להשתדל למצוא אותם. ושכל ניסיון תפקידו להוציא מעצמך כוחות וכישורים שקיימים בך.
כלים יכולים להיות אנשים בסביבתך שאת יכולה להתיעץ איתם. מישהי מבוגרת שאחראית עלייך שאת יכולה לשתף אותה.
מתוך הבנה, שאת בעצם שליחה.
שליחה של הסניף, שליחה של ההורים.
ובתור שליחה מוטל עלייך לעשות מה שבכוחותייך ולא מעבר,
וכשאת מרגישה שזה גדול עלייך, להעביר את תפקידך הלאה.
לחפש מישהו מקצועי שיוכל לתת לך הכוונה מקצועית כך שלא תרגישי שהעומס הנפשי עלייך.
ומצד שני, לחשוב עם עצמך מהן הנקודות שבהן יותר קשה לך, מתי את מרגישה שזה גדול עלייך.
ואולי להפחית במה שגורם לזה.
אם דווקא אחרי שיחות ארוכות, אז להשתדל להפחית בהן. או דווקא עם בנות מסוימות.
אני יודעת שזה מאוד לא פשוט, כי מאוד קשה לאדם להודות שקשה לו. צריך לזה הרבה ענווה.
אבל מעצם זה שכתבת את השאלה אני מניחה שאת כזאת ועם הרבה רצון ויכולת לעבודה עצמית.
אני מצרפת לך מאמר שמשיבה ב´חברים מקשיבים´ כתבה על הנושא.
שיהיה בהצלחה! בהדרכה, לחניכותייך, ולבניה העצמית ולבירור הכוחות הקיימים בך.
את מוזמנת לפנות אלי למייל, נעמה tepernaama@gmail.com
.מה תוכלו לעשות כשמישהו בסביבתכם הקרובה, מדבר על התאבדות…?
התאבדות.
מילה מפחידה ומאיימת.
מה עושים ומתי? למי פונים ואיך?
אז לפני הכל בואו נחלק את הנושא לשניים.
המקרים בהם הדיבור על התאבדות הוא בעצם כיסוי למשהו אחר, ומקרים בהם האמירה הזו, מצביעה על משהו עמוק יותר.
גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב עם הרבה מאד תהפוכות רגשיות.
לא פעם הטלטלות בגיל הזה גורמות לנו למחשבות או מעשים קיצוניים. חברה יכולה לזרוק לך משפט כמו "אין לי כוח לחיים האלו יותר", בגלל ציון לא מוצלח במתכונת, מישהי אחרת תגיע לאותה התחושה כי לא נבחרה לרבנית פורים. נשמע לחלק מכם הזוי?
אז זהו, שזה הגיל בו הכל נראה שחור או לבן, נכון או לא נכון אמת או שקר.
כבר לא ילדים ועדיין לא בוגרים ממש.
מתבגרים- בתהליך.
לפעמים האמירות האלו הן לא מה שנשמע לנו, הרבה פעמים הן בעצם איתות לעזרה, דרך לבקש, "תעזרו לי", או דרך לומר "קשה לי, אני לא יודעת איך לומר את זה, אז אני פשוט אומרת- בא לי למות", "אני רוצה להתאבד!"
גם אם החברה שלך לא מתכוונת לממש את המעשה בפועל, זה עדיין לא אומר שהיא לא צריכה עזרה.
זו לא רק מישהי שמחפשת "צומי", זו חברה שכנראה באמת קשה לה, היא רוצה בקירבתך ותמיכתך, וזו הדרך שלה לבקש את זה.
מהצד השני יש מקרים בהם האמירה היא עמוקה יותר, ומבטאת רצון פנימי ממשי.
הסיוע המוצלח ביותר למישהו שנמצא במצוקה קשה היא פנייה לאיש מקצוע בתחום רלוונטי (כגון: רופא, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג, יועץ). אבל לא פעם דווקא מי שכל כך נזקק לכך חושש לעשות את הצעד הזה.
אם את רואה חברה קרובה שיש אצלה שינויים במצב הרוח הרגיל, כגון עצב, הסתגרות, ירידה בפעילות (חברה שפתאום ממעטת להגיע להסניף, בקושי מגיעה לערבי כיתה וכו), שינויים במשקל (או שאת שמה לב שהיא אוכלת לאחרונה הרבה פחות), דיבורים על חוסר טעם בחיים, על יאוש וכו, אל תהססי לפנות אליה באופן ישיר, כן ופתוח ופשוט לדבר איתה.
תתענייני במה שקורה לה, תביעי את נכונותך להקשיב, את דאגתך, את האכפתיות שלך.
את יכולה להציע לה לבלות יחד, לעשות דברים מהנים, גם אם עכשיו היא לא נהנת מכך.
דברי על הערכתך כלפיה, על הצדדים החיוביים שאת רואה בה.
כמובן שחשוב להיות אופטימיים בשיחה ולעודד, אבל לא להגזים בזה. לא נכון לבטל או לומר בשיחה משהו שישמע כמזלזל בקושי, אמירות כגון: "זה לא כל כך נורא", או "שטויות זה יעבור" יגרמו לה להרגיש לא מובנת.
חשוב לזכור שהתאבדות מתרחשת כאשר הכאב הוא כה גדול עד שהמשאבים העומדים לרשותנו אינם מספיקים כדי להתמודד איתו.
טוב לשדר לחברתך שמישהי שמרגישה רצון לסיים את חייה, איננה רעה, או משוגעת, או חלשה, או פגומה. זה אפילו לא אומר שהיא רוצה למות – זה רק אומר שיש לה יותר כאב משהיא מסוגלת לשאת ברגע זה.
חישבי- אם היית מעמיסה משקולות על הכתפיים שלך והיית מעמיסה מספיק משקולות בסוף היית מתמוטטת … לא חשוב כמה תרצי להישאר זקופה. לכן, אין טעם לומר לחברתך "תתעודדי", היא הייתה עושה זאת אילו רק הייתה יכולה.
אמירות כמו, "זה לא מספיק כדי לרצות להתאבד" – לא יועילו. יש סוגים רבים של כאבים שיכולים להוביל להתאבדות. ההבדל בין כאב שהוא נסבל לזה שהוא בלתי-נסבל משתנה מאדם לאדם. מה שנסבל עבור אדם אחר יכול להיות בלתי נסבל עבור אחר, הנקודה שבה הכאב הופך לבלתי-נסבל תלויה בסוג הכוחות שיש לנו (או שאין) להתמודד איתו. אנשים שונים זה מזה במידה משמעותית ביכולת שלהם לשאת כאב.
מה כן יכול לעזור?
ההבנה שכאב החורג מכוחות ההתמודדות שיש לנו, הוא זה שגורם לתחושה של רצון להתאבד. התחושה הזו, פשוט מהווה חוסר איזון בין הכאב לכוחות ההתמודדות הזמינים לאדם.
צריך לדעת שאפשר להתגבר על רגשות אובדניים אם נעשה אחד מהשניים:
1. נמצא דרך להפחית את הכאב.
2. נמצא דרך להגביר את הכוחות שיש לנו להתמודדות.
האפשרות שיהיו לנו יותר כוחות התמודדות מאשר כאב מחזירה אותנו להמלצה של טיפול ועזרה מקצועית,
עודדי אותה לפנות לעזרה מקצועית, והדגישי את הערך הרב בפנייה כזו. העמידי את חששותיה לפנות לעזרה מול האפשרות כי תוכל לצאת ממצוקותיה. עשי ככל שתוכלי על מנת להפנות אותה לאיש מקצוע. ניתן להציע לה לפנות, לרופא משפחה, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג, יועץ , בהתאם להעדפתה.
את יכולה לספר לחברתך שרובם ככולם של האנשים שבחרו בדרך הזו הצליחו והתגברו על זה, אפילו כאלה שמרגישים גרוע כמו שהיא מרגישה ברגע זה.
מה שיכול לעשות את ההבדל במקרים של התמודדות עם קושי כזה, היא התחושה שאני לא לבד. שיש אנשים שיכולים להיות איתי בזמן הקשה הזה, והם לא ישפטו אותי או יתווכחו איתי או ינסו לשכנע אותי שאני לא מרגיש כל-כך גרוע בעצם. חבר, מורה או רב, מישהו שאפשר להאמין בו ולסמוך עליו מישהו שקודם כל יקשיב לי. עצם השיחה על איך הגעתי למצב הנוכחי משחררת הרבה מהלחץ וזה עשוי להיות בדיוק כוח ההתמודדות החסר לאדם כדי למצוא איזון מחדש.