שלום צדיקים!
בזמן האחרון עם כל השיחות של החזרה בתשובה ובקשת הסליחה לפני הימים הנוראיים פתאום עלתה בי מחשבה קצת מזעזעת.
כל שנה אני מבקשת מהק"בה שיסלח לי על החטאים שלי. והנה יומיים אח"כ אני מוצאת את עצמי חוטאת בחטא שלפני שניה התחננתי שיסלחו לי עליו!
אז מה בעצם הטעם בלבקש סליחה, אם בסופו של דבר החטא חוזר על עצמו? זה לא גורם לסליחה להיות חסרת ערך?
מזעזעת? בכלל לא סגורה על זה. הכיוון של הגיונית קצת הרבה יותר מדויק.
זה למה אנחנו הולכים להגיד עוד לא הרבה זמן כפול 10 פעמים – 'על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה'.
לבקש סליחה על חטא של וידוי מהשפה ולחוץ.
בלי באמת להתכוון להפסיק עם העדכוני המה נשמע של ערב שבת בסניף (מישהו אמר רכילות? לשון הרע?..) או להוציא מהמלתחה ת'חצאית שהיא בדיוק עד הברך רק מהכיוון ההפוך.
אממה, זה לא רק שאת יודעת שאת הולכת לא לעמוד בזה אפילו הקב"ה יודע את זה.
ושאלת מה הקטע של כל העלק צער הזה והצחוק מעבודה רק הולכת וגדלה.
גם בכלל מה העניין של להתוודות על כל כך הרבה חטאים שעשינו, לא היה עדיף לקחת את העצה בה"א הידיעה של כל גדולי המוסר לקחת קבלה אחת קטנה ואיתה להתקדם?
להתוודות על חטא אחד בצורה רצינית, ולקבל גם על עצמך אבל באמת שאת מתקדמת ממנו ויום כיפור הבא את לא הולכת למצוא את עצמך שוב בוכה באותה נקודת שפל?
אז זהו שלא. הדבר האחרון שאפשר לקרוא לסליחה שלך זה חסרת ערך.
ולמה?
הרב צבי יהודה אמר שכיפור זה ניקוי, ויום הכיפורים זה ברבים, מה שאומר הרבה ניקויים.
חשבת פעם למה את מתקלחת כל יום למרות שאת הולכת להתלכלך מחדש במשך היום שאחרי?
יפה. כמו שברור לך שגם אם מתלכלכים שוב, הפוינט זה שהלכלוך לא יצטבר,
למה בנשמה החוקיות הזאת לא אמורה לעבוד?
נראה לי שהרב קוק הוא זה שאמר שיש נשמות שמרוב זוהמה מאבדות את הנשמה שלהם.
את יודעת, כמו חלון שמרוב שהוא מטונף כבר לא מזהים בו את החלון.
חוצמזה שזה הטיפול העשרת'לפים שאנחנו עושים לנשמה פעם בשנה ומאפסים את המאזן,
שמעתי פעם מהרב עמיחי גורדין משל מאד יפה – בחברה אחת האחראי על המכוניות הוריד הוראה שכל מי שמחזיק אוטו של החברה חייב אבל חייב לשטוף ת'אוטו פעם בשבוע.
כשהעובדים הרימו גבה ושאלו מה הקטע הרי האוטו גם ככה יתלכלך שוב,
אותו אחד ענה להם: תרצו או לא, באוטו נקי ומסודר אתם לא תרשו לעצמכם לנהוג כמו באוטו מג'וייף ומבולגן עם פירורי במבה, ביסקוויטים ושאריות קפה מלפני שבועיים וחצי.
מה שאגב נכון.
דבר אחרון, בוידוי, בבקשת סליחה הזאת את בעצם מסירה את הקליפות של הנשמה שלך יש פה הצהרת כוונות מאד מאד ברורה – האני שלי לא רוצה את החטא!
את פותחת את הפתח הקטן וריבונו של עולם פותח לך פתחו של אולם – משלים את התהליך של הניקוי, כמו שכבר הגדירו את זה טובים ממני – 'עיצומו של יום מכפר'.
שנזכה לכל מה שצריך לזכות!
גמר חתימה טובה
רינת
rintz3@gmail.com