חברה שלי לא רוצה להתחזק

שלום לך,

יישר כוח על השאלה ששלחת. ניכר שעבודת ה´ שלך מבוררת, שהדבר חשוב לך ואת משקיעה ומתקדמת. ניכר גם שלא רק על עצמך את חושבת אלא אכפת לך גם מסביבתך ואת מנסה לתרום לה מהארותיך. שוב, כל הכבוד. הדבר מראה שאת צועדת בבטחה בדרך מאוזנת של תורה והתקדמות.

אני רוצה להתנצל מעומק הלב על הזמן הרב שחלף מרגע ששלחת את השאלה ועד לזמן בו את קוראת אותה כעת. סיבות רבות לדבר אך חשוב לי שתביני שכל שאלה נענת במלוא כובד הראש.

ובאשר לשאלתך, כמו שאת כותבת, אני באמת לא חושבת שאת צריכה להתווכח איתה. האחריות לעולמה הרוחני של חברתך היא שלה בלבד ולא שלך. את לא בתפקיד של רבנית, מדריכה, מטיפה, אלא בתפקיד של חברה. את יודעת מה את מרגישה, איזה תהליך עברת ואיך עשית זאת ובזה את יכולה לשתף ממקום חברתי, ממקום של זווית אישית. אם זה נכנס ואיך וכמה זה כבר החשבונות של אותה חברה.

בטח את תוהה, מהו ערכה של חברות אם לא הערבות ההדדית והאחריות של אחת למצבה הפיזי והרוחני של חברתה? כמובן שהדבר נכון. לחברות באמת יש אחריות אחת על השניה ועולמה הרוחני של חברתך צריך להטריד אותך מאד אך בשלבי המעשה יש לנהוג בחכמה ובזהירות רבה.

אני מניחה שאת ההוכחות לקיומו של הבורא חברתך יודעת ומכירה ואף משוכנעת מהן, וכן לגבי אמיתות התורה וההלכה. מה שחסר זה הניצוץ שבלב שיתניע את כל עולמה הרוחני ויגרום לה לשאוף גבוה גבוה. הניצוץ הזה הוא פשוט תחושה. לא משהו שניתן לתאר במילים ואי אפשר לשכנע אחרים בקיומיו. אלא – צריך לחשוב איך גורמים לו להתרחש. וברגע שנסחפים בחוויות הקדושה וההתקדמות, העונג נצרב ונחרט עד שלא ניתן להתכחש אליו יותר.

מזכרוני הדל, שנות הנעורים הן הזדמנות נהדרת לאגירת חוויות שכאלו. באולפנה, בתנועת הנוער, סתם ביציאות של החברה. צריך להשתדל לכוון למקומות הנכונים, להשתתף, לנסות ולהיות חלק. ההרצאה החזקה שהייתה בבוקר באופלנא, והחוויות המטורפות משבת ארגון, והתחושה הנפלאה אחרי ההתנדבות שעשיתן, כל זה לא יכול להתפוגג ולהעלם לו למחרת. יש לחזק ולשמר את זה, וזהו כוחה של החברות ושל הקבוצה. כוונתי היא שאפשר ליזום לבד מפגשים של לימוד ובירור (כמובן שלא צריך ליזום משהו מיוחד. פשוט לדבר ולברר. להרגיש בנוח לשתף את התחושות שלי, ולדעת להקשיב ולהכיל גם לכאלו שסותרים את שלי), ליזום יציאות ופעילויות עם תוכן, שעוזרות להתקדם, ושיעזרו לכן כחברות להגדיר מי אתן.

זה אולי נשמע מלאכותי וכבד אך לדעתי ליצירת חברות משמעותית וחיזוקה על ידי חוויות מעצבות דווקא בגילאים שלכן יכולה להיות השפעה גדולה עליך וכן על חברתך, והזדמנות כזאת לא תוכל לחזור בעוד כמה שנים.

לגבי איך להעביר את תחושת האלול שלך לחברתך (או במקרה שלנו עכשיו – כל רצון אלוקי שמתעורר בך אך היא לא מבינה בכלל על מה את מדברת), אני חושבת שאת לא צריכה לשאוף מאד להעביר לה אותו. אלא, פשוט לחיות אותו חזק ונכון בתוכך, ואז הרושם יפרוץ ויחדור את נפשה.
אנו, בני האדם, לא אוהבים לעשות על עיוור מה שאומרים לנו. אנו רוצים להגיע למסקנות שלנו לבד. ברגע שהחלטתי בעצמי על משהו, הוא שלי ויש לי אחריות עליו. אם תחשבי על זה זו גם השאיפה שלך וזו השאיפה של חברתך. לכן אני אומרת שכמה שתשכנעי ותנמקי ותסבירי זה לא יעבוד.
אבל, אם את תחיי את חייך במלוא שלמותם, ותדבקי המידות טובות, אז כל אושרך יפרוץ ברמות כאלה שלא צריך אף מילה שתסביר.
לא סתם אומרים שהדרך הכי טובה לשנות אחרים היא לשנות את עצמי. זה באמת הדבר הכי טוב שאפשר לעשות. רוצה שחברתך תשאף לרוחניות? תוסיפי עוד כזו אצלך. בהדרגה, בנחת.
העובדה שחברתך מעט רחוקה יותר ממך לא צריכה לגרום לך להרגיש שהגעת ליעדך בבניית העולם הרוחני כי את כבר יותר ממנה. אלא את צריכה להסתכל על השקלול של שתיכן. אם היא מורידה ממנו מעט – אז עליך להוסיף. לא מתוך גאווה חלילה אלא מתוך הכרה בזכות שהעניק לך ריבונו של עולם לספוג את תורתו ולהנות מזיוה.

לא ניתן לשפוט אנשים שאור התורה לא חודר למעמקי ליבם. אנו לא יודעות איך כל אחד פוגש את התורה, עם מה הוא מתמודד, אלו יצרים נטע בו הקב"ה. יש לשמוח על מה שנתן לי הקב"ה ולשאוף בעזרתו להגביר טוב.

נסכם את התשובה בכך שמצד אחד לא יכולה ולא צריכה לשנות את חברתך, אך מצד שני האכפתיות שלך חשובה ומעידה על כך שאת חברת אמת. את הרצון שלך להאיר את עולמה של חברתך עליך לתרגם לחוויות שישפיעו על הרגש, יתירו רושם ויעצבו אותו בצורה בה חברתך תוכל לפלס בעצמה את עולמה הרוחני. בו בזמן, עם ובלי קשר לחברתך, עליך והמשיך ולבנות להתקדם ולהאמין שכל הוספת טוב שלך משפיעה באופן מיידי עלייך ועל הסביבה.
חוץ מזה, חברה זו חברה. תמיד אוהבת, תמיד מקשיבה. עם ועל אף הבדלים.

יישר כוח, ובהצלחה!

מעיין
maayanett@gmail.com