נדמה כי בשבועיים באחרונים הדבר היחיד שכולם דיברו עליו הוא תקיפה אפשרית באיראן תוך תקופה קצרה של כמה חודשים.
כל הזמן שומעים בטלווזיה, או קוראים בעיתון כמה איראן מסוכנת לנו וכמה עוצמה יש לה ביד עכשיו בעקבות הפצצה.
זה מאוד מפחיד אותי;
אני לא מפסיקה לחשוב על כל הדברים שאני עלולה להפסיד בחיים. על זה שאפילו עוד לא טעמתי מהחיים.
כשאני חושבת רחוק, על שירות, אוניברסיטה וכו', המחשבה שלי נקטעת, כאילו אין המשך, הפחד הזה מפצצה ומוות חוסם לי את המחשבות. זה כל הזמן מלווה אותי ברקע.
איך נפטרים מהתחושה הזאת? איך אפשר לחזק את האמונה גם בתוך כל הבלאגן שחוגג לי בראש?
תודה רבה לעונים!!:)
שלום לך שואלת יקרה,
הגרעין האיראני מטריד לא מעט אנשים בארץ ובעולם. הפחד נוטה להתפשט בתוך הלב, ולהטריד אותנו ללא הפסקה.
את יודעת שיש הרבה תאונות דרכים בארץ; האם זה גורם לך להימנע מנסיעה במכוניות? בחיים יש הרבה סכנות, ומרובן איננו מוטרדים יותר מידי. אמנם עלינו להיות זהירים, רגישים ומודעים אל הסכנות, אבל הן אינן אמורות לפגוע לנו בשגרה (ולרוב הן אינן פוגעות).
אני מבין את התקשורת – הגיוני שהיא תעסוק הרבה בגרעין האיראני. לדעתי מה שמושך אנשים בגרעין האיראני הוא חוסר הוודאות שקיים סביב הנושא. איננו יודעים מה קורה באירן, ומה התוכניות של ישראל או של ארה"ב; והמסתורין הזה מרתק את התקשורת ואותנו. השילוב של סכנה גדולה, פעילות של סוכנים חשאיים ווירוסי-מחשבים מתוחכמים מעוררים לנו את הדמיון, ובעיקר – יוצרים אפשר לדבר על משהו בצורה אין סופית. המצב אינו ברור, ולכן אפשר לדבר עליו.
אבל דיבורים אינם מעשים. אף אחד אינו יודע מה יקרה (וברור שגם האיראנים או ראש המוסד לא…), ולכן אינני חושב שיש סיבה שאנחנו, האזרחים הקטנים, נעסוק בכך או נהיה מוטרדים מהעניין. אספר לך תובנה יפה שלמדתי מסטיבן קובי – יש לנו בחיים מעגל השפעה ומעגל דאגה. במעגל ההשפעה נמצאים הדברים שאנחנו מסוגלים להשפיע עליהם בעצמנו, וראוי שנשקיע בהם מאמץ. לעומת זאת, מעגל הדאגה מכיל דברים שאנו יכולים לחשוב עליהם, אבל לא לשנות דבר. המחשבות על דברים ששייכים למעגל הדאגה הן בזבוז זמן ומאמץ, מפני שאין בהן תועלת. הגרעין האיראני שייך למעגל הדאגה.
מלבד זאת, נאמר בתורה "תמים תהיה עם ה´ –לוהיך", והמובן של תמימות (כפי שמסביר רש"י) הוא שאיננו צריכים להתאמץ ולנסות לנחש את העתיד. את צודקת, אמנם מדינת ישראל נתונה תחת איום, אבל מאז ומעולם מדינת ישראל התקיימה תחת איומים.
בגלל הסיבות הללו, אני חושב שכדאי לך להתאמץ ולהסיר את הדאגה מליבך, מפני שאת לא ראש הממשלה, וזו לא הדאגה שלך (בהומור אפשר לחשוב על זה כעל גזל של דאגה…).
אוסיף נקודה אחת למחשבה. ההוגה היהודי פראנץ רוזנצווייג התמודד עם המציאות שבה בני האדם מפחדים מהמוות ללא הפסקה; החיים מתנהלים בצל המוות. הוא מתנגד לדעה של רוב הפילוסופים שהתייחסו אל המוות כאל אשליה, ואמר שצריך להתייחס אליו ברצינות רבה.
יחד עם זאת, הוא האמין שאפשר לחיות ב[יחד] עם פחד המוות: "אל-לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד (הקיום, ההיוֹת); בפחד המוות – יוסיף לחיות". מותר לנו לחשוש מפני המוות, אבל כמו שאנחנו מסוגלים לשמוח גם כאשר כואבת לנו היד (ואף הלב), או שיהיה לנו מר ומתוק בבת אחת – אפשר גם לחיות ולהתמודד עם הפחד מפני המוות.
מבחינה מעשית אני מציע לך שתי דרכים שונות, ותנסי לחשוב איזו מהן מתאימה לך יותר:
א. להבין שהאיום האיראני לא צריך להטריד אותך. להתנתק מהתקשורת שמטרידה אותך, ולא להשתתף בדיונים הקשורים לעניין. המילים הנאמרות הן חסרות השפעה, ולכן אין טעם לומר אותן.
ב. להמשיך לחיות ביחד עם החשש, ולקבל את המציאות שבה החששות הם חלק ממשי מהחיים, אבל רק חלק מהם. אפשר להמשיך ולחיות ביחד עם הפחדים. אנחנו מאמינים שהעולם מתנהל על פי רצון ה´, וכאשר אין לנו יכולת להשפיע על המתרחש – נותרת לנו רק האמונה. וכך נאמר – מי שמאמין כן מפחד, אבל הוא יודע להישאר רגוע.
בכל מקרה, אם החשש ממשיך ללוות אותך ולא מרפה; כדאי שתשתפי חברה, מורה או אחד מהורייך במצוקה שלך. אינך חייבת לומר בהתחלה שאת מוטרדת עד מאוד מהמצב, אלא לשאול אותם האם המצב הנוכחי לא מלחיץ אותם, ולשמוע מה יש להם לומר; ואחרי שהם יסיימו לדבר – להעלות את התחושות שלך. אני מעריך שבדרך זו, יהיה להם קל יותר להיפתח אלייך.
הפחד שוכן בלב, וההתמודדות איתו יכולה לבוא באמצעות השכל או דרך הלב. השיתוף מרגיע את הלב, והבעת הפחד מוציאה אותו לא פעם מתוכנו ומשחררת אותנו ממנו.
בהצלחה לך!
חננאל
Hananel8@gmail.com
