אני כל הזמן כועסת

שואלת יקרה שלום,

דבר ראשון אני רוצה שתדעי שהרצון שלך להתגבר ולהשתפר, הכאב שאת חשה וההבנה שמדובר בתהליך שורשי ועמוק, כל אלו נוגעים מאוד ללב, ונותנים להבין שאת בחורה טובה, שגם אם קשה לך להשתלם במידה הזו – הלב שלך נמצא במקום הנכון. יש לך מטרה ברורה. לפני שננסה להבין מה מונע ממך להצליח ולעמוד בציפיות של עצמך חשוב שתפנימי את זה.
גיל 18 – גיל הכניסה לחיים הבוגרים, הוא רק ההתחלה. עוד יהיו תהליכים שתרצי לעבור ומטרות שתרצי להציב, וככל שמבגרים זה הופך מורכב יותר ויותר. צריך להבין שבדרך לכל הצלחה, נמצאים גם כמה כשלונות. לא צריך להבהל מזה, אלא להאמין באמת, והאמת היא שאת בנאדם טוב וטהור שמכל נפילה וקושי רק יכולה להתחזק יותר ויותר ברצון ובכח שלך להמשיך.

[התמודדות בריאה עם הכעס]

את כותבת שלפעמים אם את מנסה- את מצליחה לא לצעוק. שתדעי לך שזאת מעלה גדולה ומראה על כוונה עמוקה ושליטה, מה שמראה על בגרות.
השאלה אם זאת דרך התמודדות יעילה לאורך זמן?
הרי או שאת לא מצליחה לכבוש את הכעס וזה מוביל לצעקות, או שאת מצליחה וזה מוביל לחוסר שלווה.
תביני – כמעט בלתי אפשרי לא לכעוס בכלל, זו מעלה גבוהה שכנראה רק הלל הזקן זכה לה. כולנו כועסים לפעמים ולכולנו לוקח זמן להרגע, זה טבעי – אבל את כותבת שאין לך שלווה, ושלוקח לך זמן רב לחזור אל שלוותך. לפעמים את שומרת בפנים כעס כה רב שקשה לך מאוד לא להתחצף ולהתפרץ מכל דבר קטן. אולי ההתמקדות שלך – בכיבוש הכעס, היא זאת שדווקא מחמירה אותו?

באיגרת הרמב"ן נכתב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס."
האם "לדבר כל דבריך בנחת" פירושו באופן פשוט – רק לא לצעוק?
האם הרמב"ן מציע לשמור את הדברים בבטן? לשמור בפנים? לא ולא.
אם יש לך מצוקה – צריך לדבר.
אם מישהו מתנהג כלפיך באופן פוגע או בלתי מכבד – צריך לדבר.
אם מישהו עושה לפעמים דברים קטנים שמעצבנים אותך – צריך לדבר.
לא לצעוק, לא להתחצף – לדבר בנחת. לא להתעלם מהבעיה, לפתור אותה בנחת. צריך לתת לסובבים אותך לדעת כשאת נמצאת במצוקה.
"לכל אדם ובכל עת" – לכל אדם בשפה שלו, ובזמן הנכון והמתאים.
לפתור את כל הבעיות. "כל דבריך", לא לטאטא דברים מתחת לשטיח.
"ובזה תנצל מן הכעס" – אם תתרגלי לפתור את המצוקות שלך מול הסובבים אותך, לא יהיו לך סיבות לכעוס.
הכעס מתריע בעצם על מצוקה לא פתורה – מישהו לא מבין מה פוגע בך ומה מציק לך. הכעס הוא מצב קיצוני בו הגוף אומר "לא נתת לסובבים אותך להבין שרע לך, עכשיו צריך לנקוט פעולה קיצונית כדי שיבינו" – ומכאן מגיעות הצעקות וההתפרצות. אבל לא חייבים להגיע למצב הקיצוני הזה. צריך להתרגל לדבר, לתת לאנשים להבין איך את רוצה או לא רוצה שיתנהגו אתך. בנחת, באינטליגנטיות ובאסרטיביות.
זה כמובן המצב האידאלי, אבל הוא מצריך תהליך. זה לא קורה ביום אחד. "תתנהג תמיד" – זוהי הנהגה שצריך להוביל.

[להבין מה מקור הכעס]

קיימים עוד הרבה גורמים שיכולים לעורר כעס, יש כעס שלפעמים נובע פשוט מעייפות. כשהגוף עייף, הוא פחות מסוגל לסבול כלומר את- פחות סבלנית. כשאת פחות סבלנית כל דבר יציק לך וייעצבן אותך והיכולת שלך להתמודד חלשה יותר. יכול להיות שפשוט הזמן שאת נמצאת בבית זהו סוף היום, את עייפה ולכן גם עצבנית יותר?
אולי אפשר לדבר על זה עם ההורים ולהביא למודעותם?
לפעמים גם שינויים הורמונליים בגוף יכולים לגרום לתגובות יותר קיצוניות ולפעמים אפילו שינויים בתזונה יכולים להשפיע.

את כותבת שאת מתמודדת עם הדרסטיות של הכעס שלך בעיקר בשנתיים – שנה וחצי האחרונות. תנסי לחשוב, מה קרה בזמן הזה שגרם לשינוי או להקצנה? אילו שינויים התרחשו בחייך בקופה הזו?
יכול להיות שזה נובע מסיבה מאוד ספציפית שלא ציינת בשאלה, אבל האמת שגם בלי הספציפיות, אפשר לנסות לנחש – אילו שינויים עוברים על נערה מגיל 16-18, והרי שלא חסרים שינויים. זה גיל בו את מתחילה להסתכל על העולם ועל עצמך בצורה שונה,
זה גיל בו עליך להתחיל לקבל אחריות ללימודים, לעתיד, לבניית האישיות,
זה גיל בו עליך להתמודד עם החברה באופן יותר אינטנסיבי,
זה גיל בו את משתנה ולכן גם יחסייך כלפי אחרים משתנה.
נוסיף לזה את שינוי המסגרת – מהתיכון לשירות לאומי, מחיים של תלמידה לחיים של אישה בוגרת ועצמאית.
ולפעמים ישנו גם שינוי המגורים מחוץ לבית (שהתקשיתי להבין מההודעה אם גם זה המקרה אצלך).
זאת תקופה שקשה מאוד להרבה בנות בגילך, והמתח והעצבנות שהתייחסת אליהם בתחילת ההודעה מובנים מאוד.

את כותבת שהכעס בא לידי ביטוי רק כשאת בבית. האם זה באמת נכון? האם במהלך היום את לא כועסת על איש ורק כשאת מגיעה הבייתה הכעס מתעורר? או שהכעס תמיד שם – אך כשאת בבית הוא מתפרץ?
או אולי להפך – אולי דווקא יש משהו בהתנהגות של המשפחה שלך שמעורר את הכעס הזה?
אצל הרבה אנשים בוגרים המקור לכעס כלפי ההורים למשל, הוא שההורה מתקשה לראות בילד שלו אדם בוגר, לפעמים לא מכבד את החלטותיו, לפעמים מדבר אליו כמו אל ילד, לא תמיד מכבד את הפרטיות, האם זה המקרה אצלך?
לא תמיד הסביבה תופסת אותנו כמו שאנחנו היינו רוצים שיתפסו אותנו וזה גורם לנו עוגמת נפש רבה. אני חושבת שבמיוחד בגיל 18, שדגל חיינו כבוגרים ואישיותנו הבוגרת מונף בגאווה רבה, קל יותר להתאכזב כשאחרים לא מכירים בנו בצורה כזאת. לאנשים חיצוניים או מכרים חדשים קל להתרגל אלינו כפי שאנחנו מציגים את עצמנו.
אבל למשפחה ולהורים לא תמיד קל להכיל את השינוי שלנו.

[תקשורת והדברות נכונה עם הסביבה והמשפחה]

מעניין שאגרת הרמב"ן שעוסקת בהתמודדות עם הכעס, פותחת דווקא בציטוט מספר משלי: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א,ח)
נדמה לעניות דעתי שהרמב"ן הבין שהאתגר הגדול מכל הוא כיבוד ההורים.
הרבה יותר קל לתאם ציפיות מול זרים, שגם ככה יש גבולות ביניהם ובינך. אל ההורים הרבה יותר קשה לומר "בבקשה אל תתנהגו ככה כלפי", או לומר "זה לא בסדר איך שאתם מדברים אלי" – מה שלגיטימי ביותר לומר לאחרים.
עם ההורים, הדרך מצד אחד לשמור על גבולותיך ומצד שני לא לפגוע בכבודם וברגשותיהם, היא דרך עדינה, מסובכת ומורכבת. אבל אפשרית.
את מכירה את הוריך ואת יודעת כיצד הכי טוב לפנות אליהם, ובאיזה "סלנג" משפחתי שלכם הם יבינו אותך, והם מצידם בוודאי רוצים בטובתך. קיימת דרך ייחודית לך ולהם כיצד לתקשר בלי לפגוע אחד בשני, וחשוב מאוד למצוא את הדרך הזאת.
הכי חשוב – לא להתייאש, לא לפחד, ואמנם יש להזהר בבחירת המילים – אבל תמיד לומר מה שאת מרגישה. כמו שנאמר בתפילת שחרית "ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו".

אני מאמינה שאם תתמקדי בצורת התקשורת שלך עם העולם סביבך בכלל ועם ההורים והמשפחה בפרט, עצם זה כבר יפחית את הצורך שלך לכעוס ולפרוץ, משום שאת כבר מביעה את עצמך בדרכים אלטרנטיביות. ובמקביל, להתפלל שאת הפתח שפתחת כחודו של מחט, ייפתח לך מלעמלה כפתחו של עולם.
בהצלחה רבה
ויישר כח
טל שוטנשטיין
חברים מקשיבים