תפריט
תפריט
אין כמו החגים והמועדים היהודיים, שאחד הדברים שהם עושים זה להעלות את האדם במעלה הספירלה הרוחנית שלו. הרי הכל חוזר על עצמו: אותם מעשים ומנהגים ותפילות, אלא שהאדם לא נשאר באותו מקום. הוא צומח ומתגדל, הוא מתעלה בתחנות חייו, ומגיע לכל חג או מועד עם התחדשות רוחנית ונפשית. כמובן שלכאן ולכאן, זה תלוי באדם עצמו.
אבל יש חג אחד שבבירור אני מרגישה עליו שהוא כל כך יכול להתפספס: חג הפורים. כל כך החטיאו את מהותו, שזה כבר עכשיו מקומם אותי, ולכן מנסה לשאול הדרכה מההלכה. "שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום" כבר לעכשיו. אבל לא לפני הפסח המדובר בהלכה אלא לפני הגאולה הקודמת שסומכים אליו בשנה מעוברת.
נתחיל בכך שבפורים ועוד לפני כן, יש הרבה-הרבה "מסביב". הדברים האלו חיצוניים, אבל כל מטרתם היא לעזור לנו להגיע לפנים, למהות: תחפושות, סעודות, משלוחי מנות ועוד. ללומדים ולעובדים בבתי הספר עוד יש חגיגה גדולה החל מראש חודש אדר, הכוללת את הקרנבל של "הכתרה", "שוק פורים" ועוד. שלא תטעו: אני לחלוטין לא שוללת את כל זה. כי אין כמו אווירה! לאווירה יש המון המון כוח לעזור לנו לרצות להתקדם, לעשות ובעיקר לשמוח ולהיות אנשים טובים.
אלא שכביכול יש כאן "יצר הרע" גדול שגורם לנו לא להתמקד בעיקר, אלא בכל מה שמסביב. כל שנה מבאס אותי מאוד כשאני רואה אנשים שהשקיעו את הנשמה בתחפושת אבל בלי להבין למה, ועוד יותר מבאס אותי שיש אנשים שלא אוהבים את פורים. כי אם לא מבינים את החג, אם לא לומדים עליו, נמצאים במודעות שלו ולקראתו – באמת איך אפשר להתחבר אליו ולכל ה"שיגועים" שלו.
ה"נתיבות שלום" כותב על הפסוק בתהילים (ל"ב/ו') "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא":
"לעת מצוא, היינו מוצאי שבת ומוצאי יום טוב. 'על זאת יתפלל כל חסיד'- עם מה הוא יוצא מן השבת ומן היו"ט. ובאמת השאלה העיקרית היא במה הוא נכנס לשבת ויו"ט, כי ה-'עת מצוא' תלוי באופן כניסתו, כפי שרוצה לקבל מקדושת היום… ויבחר לו עניין מסוים בו הוא לקוי, לעבוד עליו במשך השבת. ואחר זאת יתפלל כל חסיד אליך 'לעת מצוא', מה הוא נוטל עימו בצאתו מן הקודש. אבל אם נכנס ריקם הרי הוא יוצא כלעומת שבא… השאלה היא במה יוצאים ממנה, האם התחולל בו מפנה, והאם נהפך לבריה חדשה" (חנוכה, עמ' קט"ו).
כדי לרצות ולהצליח לקבל שפע, צריך להכין את הכלי. צריך להתכונן אליו. אם לא נתכונן לשבת – אוכל, בגדים יפים, ניקיון, תורה – אנחנו יכולים לפספס גם את השבת, ולהרגיש שהשבת היא עוד יום שגרתי חלילה, ולחכות שהיא גם תעבור. בלי להבין כמה היא תורמת לנו בפן הרוחני, המשפחתי, הנפשי ועוד. ה'נתיבות שלום' מאיר את עיננו שצריך להתכונן לדברים, אירועים וימים חשובים, להתכונן מבחינה נפשית, ולא רק מעשית, כדי שבאמת "נהפך לבריה חדשה".
אז פורים. יש בו כל כך, כל כך הרבה דברים חשובים, עד כדי כך שחז"ל אמרו לנו כי הוא לא יתבטל לעתיד לבוא, וכי הוא שווה ושקול ליום הכיפורים. הכי קל לגחך ולעשות בדיחות מהנושא. המלצה שלי – אל תיכנסו לציניות הזאת, אלא תנסו להבין למה חז"ל קבעו כך.
*כל הסיפור של המגילה, יש בו הרבה עומק. למה הכניסו אותו לתנ"ך (בשונה מחנוכה)?
*כל הנושא שקיבלנו את התורה שבעל פה בעצם, בשמחה ובאהבה.
*כל עניין ההתחפשות – מדוע?
*להבין את ההלכות כמו שצריך ולא לתת משלוח מנות שבעצם לא יוצא ידי חובה.
*כל הסוגיה של יין בפורים- שגם היא יוצאת משליטה, ומביא לצערנו אנשים לא לאהוב את החג כי יש מלא שיכורים שאיבדו את זה.
תבחרו נושא, עניין הקרוב ללבכם או הפוך, מקומם אתכם, ונסו להעמיק בו, ללמוד אותו יחד עם בן משפחה, חבר או באופן עצמאי. נסו ללמוד כבר מעכשיו, ואז תגידו את מה שלמדתם במשתה ובסעודת החג. לא כדי לעשות 'וי' על פינת הדבר תורה, אלא כדי להבין לשם מה התכנסנו, ולרומם את השולחן. בדור כמו שלנו, שיש בו כל כך הרבה שפע ואפשרויות ללמידה, זה כמעט פשע לא לנצל זאת; יש כל כך הרבה אפשרויות איך ללמוד- מתוך ספר, מתוך שיעור באינטרנט, ללכת לשמוע שיעור לפני החג ועוד ועוד.
לא סתם אנחנו מאחלים: "שנזכה לקבל קדושת פורים באמת", כי אנחנו יכולים חלילה לפספס את הקדושה הזו- הרי יש לה מעטה נרחב של צבעוניות, תחפושות ואוכל.
לפעמים זה באמת לא מצליח כמה שמנסים.. אבל בעזרת ה' המאמץ יבוא ויעשה את שלו לזמן אחר. כי זאת הטענה רוחנית וחלק מעבודת ה', שלפעמים נזנחת בסדר העדיפויות.
לא אומרת שזה קל, ומאחלת גם לעצמי שבעצמי אצליח ולו קצת בכל העומס של החיים הסוחף (אגב, לדעתי לבנות יותר קשה לחוש את שמחת החג/ים ככל שיוצאים מחממת בית הספר, אבל זה כבר נושא בפני עצמו).
צאו לדרך.
פורים שמח אנשים!