תיק הביטחון העצמי

אז נכון שמדובר באסטרטגיה תקשורתית: לשדר ביטחון, לסמן מטרה. הרי זה לא רציני לומר את האמת: אכנס לתפקיד, אשוחח עם המנכ"ל, אעבור על תכניות העבודה, אלמד את החומר, ואז אגבש תכנית טובה. זה לא "מגניב" תקשורתית ולא עובר מסך. ועדיין, חשוב שנשים לב שלפעמים גם בחיי היומיום אנחנו נתקלים בפיתוי להציג עמדה חד משמעית: אני יודע, אז תנו לי, ואל תפריעו, ואני יכול לבד.

האירוניה היא שהאופן שבו הדברים מתרחשים בכנסת ובמשרדי הממשלה באופן יומיומי ומעשי, רחוק לחלוטין מהתיאור הזה. אין כמעט דבר משמעותי אחד שעליו שר יכול לקבל החלטות לבד, מבלי להתייעץ, לשתף וגם להגיע לפשרות עם אחרים. אין כמעט שר או ח"כ שלא שיתף פעולה עם יריביו המרים ביותר (האישיים והפוליטיים כאחד) כדי להעביר הצעות חוק, או להניע מהלכים פוליטיים שונים. גם במשרדי הממשלה יש מכשולים רבים בפני "האחד שיודע": המנכ"ל, המנהלים, הוועד, וכמובן התקציב (הו, התקציב).

איך כל זה קשור אלינו? הלהט הזה של הפוליטיקאים, במיוחד לפני הבחירות, הוא מאוד מדבק. פתאום גם אנחנו נזכרים בדברים שחשובים לנו, ושואלים את עצמנו למה בעצם הכל תקוע: בעבודה, בבית, בחשבון הבנק ובשיפוץ שמתכננים כבר שנים. ואז אנחנו מתרשמים שהבעיה היא – האחרים. אם רק היו נותנים לנו חופש פעולה, הכל היה מתבצע כבר מזמן!

אבל ברגעים האלה חשוב לעצור לרגע ולזכור, שבדרך כלל זה לא באמת כך. דווקא היכולת שלנו להקשיב, להתייעץ, לשתף פעולה ולהגיע לפשרות, היא זו שמסייעת להשיג מטרות ויעדים בעולם האמיתי, בפוליטיקה ובתחומים אחרים. הקשרים האישיים, המשפחתיים והחבריים לא יכולים לשרוד לאורך זמן החלטיות נחרצת כזאת. הדורסנות של העמדה שאומרת: "אני אנווט, אני אקבע" (רבין, בנאום הניצחון בבחירות) יכולה להביא תועלת בנקודות מאוד מדויקות, אבל לא כמדיניות מתמשכת וקבועה.

אז שימו לב לא להיכנע למתקפת הוודאות של פוליטיקת הבחירות. ואם יש לכם ספק – תקשיבו לי, כי אני יודע על מה אני מדבר…