תמיד אנחנו גאים בזה שאנחנו בני מלכים, בת של מלך, נסיכה. מדברים לה' בתור אבא. הבנים האהובים של ה', עם סגולה. בשואה הראשונים שהנאצים רצו להרוג זה דתיים. השפילו אותם בגלל זה, תלשו לרבנים גדולים זקנים באמצע הרחוב. כולם יודעים מה היה בשואה ומה עבר על הבנים של אבא רק כי הם עם סגולה. ורק כי הם הבנים שלו. הכואב הענק הוא שזה קרה להם רק כי הם הבנים של אבא. יהודים. ואם אבא לא היה רוצה, זה לא היה קורה. ואם אבא לא היה עושה את זה זה לא היה קורה. אז אבא עשה אתזה והם המשיכו לקוות לו. אבא נתן להם מכות והם היו גאים שהם הבנים שלו. אני מתביישת לכעוס ככה על אבא כי מה שהוא עושה לי זה רק טוב. אבל..לעזאזל זה אבא?
בני היקר!
כבר הרבה זמן רציתי לדבר איתך, אבל לא היה לי איך, וגם אתה לא כל כך התפנית להקשיב…
אני שמח שעכשו אתה שואל, כי כך אני יכול לענות.
בני דע לך שגם לי היה כואב לראות אותך. ויותר ממה שהיה כואב לך בשואה, היה כואב לי, הרי ´עמו אנוכי בצרה´, אני הייתי שם וראיתי הכל, ראיתי את כל הילדים, ראיתי גם את האמהות, ואת האבות הרכים מובלים עם בניהם ברחבת המסדרים, וגם ראיתי את הלחץ אשר גרמניה לוחצים אותם.
אתה יודע בני, שמעתי אתכם מדברים לפני כמה ימים שצריך איזה ניתוח לילדכם, בן שנה בערך, כשהבנתי כמה הוא יסבול, הייתי מאוד עצוב, ראיתי גם איך הניתוח התבצע ואיך התינוק סבל, איך הוא סבל, מאוד סבל, בלי להבין אפילו למה ומה, מי יכול להבין את דמעתו של ילד קטן?
הילד שלכם בכה ללא הרף, ואתם עמדתם שם לידו, הוא בכה, ואתם לידו!
הייתם יכולים לא לבצע את הניתוח, ואז לא היו לו שום כאבים, הוא לא היה בוכה, ולא הייתם צריכים לעמוד ליד המיטה שלו!
אבל לפי מה שהרופאים אמרו הוא היה מת תוך כמה שבועות, אם הניתוח לא היה מתבצע.
אבל הילד הקטן, התינוק בן השנה, לא הבין על מה הוא סובל, אולי ניסיתם לתת לו איתותים להסביר לו שבלי הניתוח הכואב הזה, וכל המכשירים הוא לא יחיה, אבל הוא כאב, ועוד איך כאב, וגם לא יכול היה להבין למה, למה אבא ואמא שכל כך אוהבים אותו, פתאום מכאיבים לו!
אני חושב שלא הרגשתם איך בגלות קשה לכם, איך הלב שלכם היה מפסיק לפעום, אם לא היינו מבצעים את הניתוח הקשה הזה.
אני יודע שרבים התפללו שקץ הגלות יגיע, ואף אחד אמנם לא רצה שהוא יגיע בצורה כזו!
לצערי, היינו חייבים לבצע את הניתוח הזה, מסיבות
שאני לא יכול להסביר, וגם לא תבינו כנראה בעולמכם, עולם של אדם מוגבל. כמה שאתם מתקדמים בני, עדיין לא עמדתם על חידת העולם.
כואב לי, כואב לי בני שאינך יכול להבין שהכאב שלי הוא כפול, גם כי איבדתי רבים מבני היקרים בניתוח הקשה והכואב פיזית, וגם רוחנית.
אני אישית הייתי שם, ושמעתי ילדים צועקים שמע ישראל, ה´ אלוקינו, האמונה לא פסה מהם.
שמעתי גם על כאלו שאף שהמשיכו להאמין, לא המשיכו לומר ´ולא ראיתי צדיק נעזב´, עד סוף ימיהם.
הכי כואב לי שבני הביט אלי במבט מיוסר, ושאל: אבא עד מתי?
כואב לי, כי לצערי, בני לא יוכל להבין זאת כנראה לעולם.
אבל, משהו קצת מנחם אותי בני, קצת, כי שום דבר לא יחזיר לי את המבטים המיוסרים, והבנים היקרים שאבדו בניתוח!!
קצת מנחם אותי, שהגלות הסתיימה, עם ישראל שב לארצו.
הניתוח שהיה קשה וכואב (מדי אפילו לדעתי) הצליח.
עם ישראל חי!
ועם ישראל הוא בני, והוא מראה לכולם איך אני יכול להפוך עם קטן ונרדף, לעם גדול וחזק, ויכול להקים מדינה.
בבקשה בני, דון אותי לכף זכות, כי הניתוחים שביצעתי, היה להם תכלית גדולה ועמוקה, שאולי לא תוכל להבינה, אבל האמן לי שהכל לטובה.
ואם אתה רואה במקרה איזה בן אובד שאבד ממני, ספר לו, ספר לו שאני כואב את התרחקותו ממני, אולי יותר מאשר הניתוח עצמו.
