אהבה עצמית

בס"ד
שלום רב!
זוהי שאלה חשובה ורחבה מאוד ואנסה לתמצת אותה כאן.

בוודאי שצריך אהבה עצמית, הרי אנחנו בני אדם ואוהבים את עצמנו וכך גם צריך להיות, התורה אומרת "ואהבת לרעך [כמוך]" שורש אהבת העולם הוא באהבתנו את עצמנו, אדם שלא אוהב את עצמו החיים שלו מדולדלים וחסרי סיפוק, הוא עצמו אינו מסוגל לתת אהבה למישהו אחר כי המושג הזה לא קיים אצלו כלל, אין כאן אגואיסטיות אלא טבעיות, אסור לאדם לחנוק את האהבה העצמית שבו, אבל מתי אהבה העצמית הופכת להיות רעה ומאוסה או בעצם מתי אנו הופכים להיות אנוכיים?

כותב הרב קוק זצ"ל בקובץ א פסקה קט"ו
"אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכישרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה יכולה להיות גם כן קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר. כשאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית…"
עוד כותב הרב בפסקה קל"ב
"…הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל…"

אומר הרב זצ"ל שאהבה העצמית הבהמית שהורסת ופוגעת באחרים היא האנוכיות, אהבה עצמית שגורמת לתאוות בצע על חשבון האחר שגורמת לתחרויות מטורפת על חשבון החלש היא האנוכיות שכן האהבה העצמית הקדושה מעלה את האדם ונותנת לו להסתכל על הכול באור בהיר ולאהוב את הכול.

צריך לדעת שבחיי המעשה אדם צריך לעשות חסד, להיות נדבן להשתדל לעשות למען עם ישראל ולאהוב כל אדם מישראל אבל שדבר זה לא ידרוס את האהבה העצמית, שכן אז כל מסירות הנפש הזאת לא באה ממקום אמיתי ובריא, המעשים הללו בעצם מזככים את אהבה העצמית ואת הנטייה לבהמיות וח"ו אינם מבטלים את אהבה העצמית וכך בעצם היא מגיע לדרגה הגבוה שלה, חשוב לדעת שגם הרב קוק זצ"ל שכתב על עצמו שהוא "עבד לעם קדוש"(איגרות הראי"ה) אהב את עצמו מאד.
יש נטייה לחשוב שאהבה עצמית היא אנוכיות אבל הדבר אינו נכון באם האדם מזכך את עצמו כמו שאמרנו.

ואסיים בשיר שאני חושב שכ"כ מדבר על השאלה הזאת:

אני אדם ואוהב מאד את עצמי

אני אדם-בשר ודם, ואכן אוהב את עצמי.
איני מלאך, ולא שרף,
ולא חולה, המכלה את עצמו בשנאה.
אני אוהב את עצמי, ולכן אוהב את רעיתי,
עצם מעצמי,
ומאהבה נפלאה זו אני גם זוכה במשפחה מאשרת,
וזה באמת נפלא!
אני אוהב את עצמי, ולכן שמח לעשות צדקה.
מעלתי העצמית בצלם אלוקים,
ומשם אני זוכה בעולם האצילות.
אני אוהב את עצמי, וחפץ לעזור לאומתי,
שכשתהיה חזקה, גם אני אהיה בעל עצמה,
ואם תהיה חלשה, אהיה חלול ומצמק.
אני שש לגמל חסדים בצנעה,
ולעבד את האלוקים,
ביודעי, שהגמול יהיה בעולם הנשמות,
רק משם זוכים.
ובעל תאווה כמוני, מיוחל לעולם הבא מהדר.
לעיתים בשעות הנשגבות רוצה אני להיות קדוש,
זו תשוקת נשמתי,
לעשות בלי לקבל כל תמורה,
ממש כמו אלוקים,
ואפילו לתת את נפשי בנשיקה למען הגאולה,
כרבי עקיבא.
הטוב, האצילות והיצירה דוחפים אותי חזק
ולמעלה…
אני אדם ואוהב מאד את עצמי,
את הדרי ואת יעודי כאדם.
(ההבדל הוא דק/הרב שמואל יניב)

בהצלחה רבה!
רועי

roidublin@gmail.com