עברנו את חג השבועות בו קיבלנו את התורה על פי ה' ביד משה – התורה שבכתב, והתורה שבעל פה (שגם היא אחר כך נכתבה).
עכשיו אנו פונים לחג ישראלי יותר – שבוע הספר העברי.
בחג השבועות – אנו מביאים את [ביכורי אדמתנו], הדבר הראשון שיצא ממה שהשקענו את כל זמננו.
בשבוע הספר – אנו מוציאים לאור את מה שהשקענו בו את [נפשנו], יצירתנו האישית.
ואלה דבריו של [שמואל פאוסט] (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א סיון תשע"ה):
"בעולמה של הוצאת הספרים נשמעת לא אחת ההשוואה בין תהליך כתיבתו והוצאתו לאור של ספר ל[הורתה וללידתה של ילדה חדשה במשפחה].
על דרך זו – [ספר ביכורים הוא כילד בכור]!
הראשוניות, הטריוּת, ההתרגשות, הליווי החרד והדאגני מיום לידה ודרך כל שלב בחייו הזעירים, [חגיגת כל ציון דרך], שלל הטעויות והביקורת העצמית לצד הפגיעוּת מביקורתם של אחרים, התקוות הנתלות בו והגאווה על המהלך העצמאי שהוא עושה בעולם".
אבל אולי גם שבוע הספר יכול לתת לנו [נקודת מבט על עצמנו].
לכל אחד ואחת יש את הסיפור שלה, [סיפור חיים אישי].
לפעמים, מרוב מחשבות על בעיותינו נגמרת לנו "המוזה" ואנו זקוקים לחבר שיבין את נפשנו, שיעזור לכוון את הכתיבה שלנו שתמשיך "לזרום" בצורה טובה.
במעשה ידינו אנחנו יכולים לתת לאחרים (וגם לעצמנו) [ביקורת] בונה, או חלילה – ביקורת שרק הורסת.
החוכמה היא: להאמין, שכמו בכל ספר מצליח – הסוף יהיה טוב מאוד!
ולסיכום: "ספריה (של החיים) טובה [לעולם לא תהיה מסודרת מדי, או מאובקת מדי], כי בכל רגע נתון יימצא בה מישהו, מוריד ספרים מן המדפים ונשאר לקרוא עמוק אל תוך הלילה" (למוני סניקט).
"[הנה כי כן, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים]…"
[שבוע ספר שמח]!!!
דורון, וחברים מקשיבים
