איבדתי את הרגישות

שלום לך…

קראתי את דברייך והם נגעו בנקודה מאוד משמעותית. האדישות הזו עליה דיברת היא אכן סימפטום של המציאות שאנחנו נמצאים בה היום,באופן כללי. הרבה אנשים מתלוננים על התופעה…
אם תתבונני סביב,הרבה אנשים פיתחו שריון ומגן מפני שמועות רעות ומצבים קשים שעוברים על עמ"י. ובאופן הפרטי יותר, בחיי היומיום שתיארת, יש באמת תקופות כאלו בהם מרגישים מנותקים קצת מה´, אדישים וקרירים בעבודה שלנו אותו. מאיפה באה האדישות הזו? נראה לי,כי דווקא מהמקום הרגיש ביותר. אנשים שחשים את הכאב ואת המציאות היותר מורכבת, יכולים לפתח את התכונה הזאת-האדישות, שבעצם בכלל לא הם,אבל א"א לתפקד כשכל דבר קטן מרעיש ומרעיד את נפשנו. מה שכן-חשוב להיות מאוד רגישים ושתהיה לנו תשומת לב רחבה לזולת,לאנשים קרובים ורחוקים…במינונים ובאיזון הנכון.

התחושה הזאת שאת לא יכולה לשנות כלום, באמת נובעת ממקום שקצת התייאש מהמצב הקיים…אך ייתכן וזה נסיון לבחון את האמונה שלנו..ההפך מייאוש זה [אמונה ושמחה]. הייאוש הוא מעין אוייב המנסה לחדור פנימה ולהרוס ולמנוע מהטוב שסביבנו להיות ולהראות. פשוט לא מצליחים לראות שום טוב,ולא ייתכן שדבר לא טוב במציאות שלנו. חשוב שלא תתני לתקופות האלו להבהיל אותך…אנשים גדולים ואמוניים עוברים תק´ של קושי, של תפילה פחות טובה,של נפילות..

מתוך השלב הזה והמקום בו את עומדת,אפשר לצמוח,או לשקוע,הבחירה בידינו. אם תרצי לספר לי קצת יותר פרטים כמו: מה את עושה בשלב הזה של חייך?בת כמה את? מה את חושבת שחסר סיכוי ושלא ישתנה כבר לעולם?

בכל מקרה,שיהיה לך רק טוב ושנצליח לראות את הטוב שסביבנו,גם כשקשה..

את יכולה בשמחה לחזור לאימל שלי:

adigutgold@hotmail.co.il

שנשמע בשורות טובות,

עדי