איך אפשר להוכיח שתורה שבעל פה ניתנה בסיני?

שלום וברכה.
משאלתך ניכר שאתה לומד ביסודיות, ומנסה לברר דברים בעומק וביסודיות. 'לך בכחך זה'!
שאלתך נוגעת ביסודות התורה שבעל פה, ואנסה לבאר בענין זה כמיטב יכולתי.
אחלק את שאלתך לכמה חלקים:
א. האם ההלכות שבידינו, שאינן כתובות בתורה במפורש, הן כולן פירושים של חז"ל, או לא?
ב. מהו התוקף של ההלכות שנתחדשו ע"י חז"ל? שאלה זו כוללת בתוכה כמה נושאים נוספים: האם יש סמכות לב"ד הגדול לחדש הלכות? האם חידוש ההלכות חייב להיות מהר הבית, "מציון תצא תורה", או שלענין זה אין זה תנאי הכרחי?
ג. קצת על הנושאים המשניים שבשאלתך:
1. האם "צריך לשאול ולציית בכל עניין מהרגע שהאדם קם בבוקר ועד שהוא נרדם"?
2. האם הדיינים בסנהדרין (= בית הדין העליון שבהר הבית) חייבים להיות כהנים או לויים, או שגם יהודי רגיל יכול להיות בסנהדרין?

תשובתי זו מבוססת על דברי הרמב"ם, בעיקר בהקדמתו לפירוש המשניות שלו, ובהלכות ממרים שב'משנה תורה', ספר שופטים. אם תרצה, כדרכך, להעמיק יותר, תצטרך ללמוד ספרים אלה. (זה אינו לימוד קשה כ"כ וגם לא ארוך כ"כ).
בכל מקרה אתה מוזמן שוב לשאול.

כבסיס לכול אני רוצה לומר דבר אחד. בסיני קיבלנו שתי תורות. התורה שבכתב – שהיא ספר התורה המצוי בידינו ועובד במסורת בדורות ישראל מאז ועד היום, ותורה שבעל פה המסבירה ומפרטת את התורה שבכתב ומורה לנו איך להגשים בחיים בפועל את עקרונות התורה שבכתב. אין שום אפשרות לתת את התורה שבכתב מבלי להצמיד לה תורה שבעל פה שתסביר אותה כי בלעדיה התורה שבכתב פשוט בלתי ניתנת ליישום. למשל, התורה שבכתב אוסרת לעשות מלאכה בשבת. מי שעושה כן עונשו חמור ביותר- מוות בסקילה. אלא שפרט אחד 'קטן' חסר לנו. מה זה מלאכה? בשום מקום בתורה שבכתב אין הגדרה מהי מלאכה. האם דבר שצריך להשקיע בו מאמץ? האם דבר שמקבלים עליו כסף? האם מלאכת אומן או כל דבר פשוט? לא ברור! דוגמא אחרת: כתוב בתורה שמי שבא על אשת איש חייב מיתה. אלא שלא מוגדר מה הופך אישה לאשת איש. האם זה שגבר אחד נתן לה פרחים? קנה לה מתנה? רקד איתה? לא ברור! התורה גדושה במצוות רבות שלא ניתן לקיים אותן ללא הסבר של תורה בעל פה איך וכיצד. סוכה, תפילין, ברית מילה ועוד ועוד. ברור ללא שום ספק שיחד עם התורה שבכתב ניתנה גם תורה בעל פה, וזהו מה שכתוב תורה "החוקים המשפטים והתורות"- לשון רבים, אחת בכתב ואחת בעל פה.
ומכאן נעבור לשאלות האחרות ששאלת-
א. האם ההלכות שבידינו, שאינן כתובות בתורה במפורש, הן כולן פירושים של חז"ל, או לא?
צריך לדעת, שלא כל מה שלא כתוב במפורש בתורה הוא הפירוש של חז"ל. הרמב"ם הביא כדוגמא את השאלה, מי אמר ש"פרי עץ הדר" שנאמר בתורה, פירושו דווקא אתרוג, אולי הכוונה לרימון או לפרי אחר? התשובה לשאלה זו היא שיחד עם התורה הכתובה בספר שנתן ה' למשה רבנו, נמסר למשה רבנו גם פרוש הילכתי, שמסביר את הכללים הבסיסיים של ההלכה. זה מה שנקרא הלכה למשה מסיני. הרמב"ם כתב, שלמשה רבנו נמסרו פרושים בהרבה הלכות, והפרושים הללו מתחלקים לשני חלקים:
יש הלכות למשה מסיני, שאחרי שאנו יודעים אותם, יש אפשרות להראות בפסוקים רמזים אליהם. כמו למשל בענין האתרוג יש כמה רמזים שנאמרו בגמרא במסכת סוכה. כשיש רמזים להלכות שנמסרו למשה מסיני בפסוקים, אנו איננו קוראים להם 'הלכה למשה מסיני', אע"פ שבאמת מקורם של הפרושים הללו מסיני.
ויש הלכות שנמסרו למשה מסיני, שאין שום אפשרות למצוא להן רמזים בפסוקים. למשל, שהרצועות של התפילין צריכות להיות שחורות, ושהתפילין צריכות להיות מרובעות. במצב זה אנו גם משתמשים במונח 'הלכה למשה מסיני', כדי להסביר מהיכן באו ההלכות האלה, ושוב, זה רק ענין של הגדרות, כי באמת גם הסוג הקודם נמסר למשה רבנו בסיני.
אך לא כל ההלכות נמסרו למשה רבנו בסיני. לפי שיטת הרמב"ם, כל הלכה שיש בה מחלוקת כיצד לנהוג, סימן הדבר שלא נמסרה למשה רבנו בסיני, שאילו הייתה נמסרת בסיני, לא היה מקום לויכוח. אלה הלכות שנתחדשו ע"י חכמים.
ההלכות שהתחדשו ע"י חכמים מתחלקות גם הן לשני סוגים:
דברים שנאמרים כפירושים לתורה שבכתב, והם הלכות שמחייבות מדאורייתא (כלומר מדין תורה). ומיד נעבור לעסוק בשאלה מהו התוקף של הסמכות של החכמים לפרש את ההלכות שבתורה.
ודברים שהם תקנות או גזרות, שהם מחייבים מדברי חכמים.
אם נסכם, ע"פ הרמב"ם יש לתורה שבעל פה חמשה חלקים:
שלשה שחיובם מהתורה:
א. הלכה למשה מסיני שיש לה רמז בפסוק.
ב. הלכה למשה מסיני שאין לה רמז בפסוק.
ג. פרושי חז"ל.
ושנים מדברי חכמים:
ד. תקנות חז"ל (הלל, נרות שבת, נרות חנוכה וכו').
ה. גזרות חז"ל (עוף בחלב, יום שני של ר"ה וכו').

ב. מהו התוקף של ההלכות שנתחדשו ע"י חז"ל?
יש כוח לחכמים לפרש את התורה. הדבר הזה מעוגן בפסוקים 'לא בשמים היא', ו'משפט אחד יהיה לכם'. במשמעותם הרחבה פסוקים אלה מלמדים אותנו שה' רוצה שנתנהג לפי ההוראות שיתקבלו בצבור ע"י הסמכות התורנית המרכזית.
אנו מוצאים גם בפסוקים שציינת עיסוק של הסנהדרין בשאלות עקרוניות. 'בין דם לדם' איננו רק מענה לשאלה הספציפית, אלא לפעמים גם הגדרה עקרונית, כמו שדם היוצא באופן מסוים איננו מטמא, וכו'.
ראייה ברורה לדבר היא דין פר העלם דבר של ציבור, שנאמר בתחילת ספר ויקרא (פרק ד'). המדובר הוא בטעות שטעה רוב הציבור, משום שהתבססו על הוראה של הסמכות התורנית המרכזית.
אם כן, לסמכות התורנית המרכזית יש כח לפרש את התורה, ולהגדיר את המצוות, כלומר, לפסוק הלכות.
כל זה מתייחס לבית הדין הגדול, ולענין הלכות מסויימות לא מספיק שיהיה מדובר בסנהדרין של שבעים ואחד החכמים, אלא צריך גם שישבו במקום הספציפי שלהם, למשל לענין חיוב זקן ממרא כך היא ההלכה, וכן כשאין ב"ד בלשכת הגזית (=המקום של הסנהדרין בהר הבית), אין אפשרות לדון דיני נפשות בשום מקום בעולם.
אך לענין הפרשנות ההלכתית הכללית, היא ממשיכה להיות קיימת, אלא שהיא עוברת לפוסקי ההלכה המקובלים בעם ישראל. זהו התוקף של פסקי הבית יוסף והרמ"א, שספרם התקבל בעם ישראל (ואכן באותם המקומות הבודדים שחלקו עליהם גדולי הפוסקים שבדור שאחרי השו"ע, והעם נהג כאותם פוסקים, ההלכה היא בדרך כלל כאותם פוסקים).
אכן צודק אתה בדבריך שאין זה ברור כלל שפסוקים אלה מחייבים לשמוע לרב האישי. הרב, בדרך כלל משמש רק מעין כאיש מקצוע. כשם שכדי לברר שאלה רפואית צריך חוות דעת של רופא, ובשאלה בבטיחות של בנינים צריך לשאול מהנדס, כך בשאלות הלכתיות צריך לשאול רב. צריך לשמוע לפסק של הרב לא משום סמכותו האישית וגם לא משום כבודו, אלא משום שהוא האדם המקצועי בתחום ההלכה.
מי שרוצה לקבל את הברכות הרוחניות המובטחות למי שישמור את התורה, וחושש שיפסיד אותן ע"י מעשה כזה או אחר, פונה לאיש המקצועי בתחום, הוא הרב, והוא מוסר לו את עמדתה של ההלכה בנושא.
ההלכה כאמור בנויה על:
1. דברים שנאמרו במפורש, או בתורה שבכתב, או שנאמרו במפורש למשה רבנו בתורה שבעל פה.
2. פרושים שפרשו חכמי הב"ד הגדול שבירושלים לפני חורבן הבית השני.
3. פרושים שנתקבלו על רוב חכמי ישראל מהתקופה ההיא ואילך (בעיקר במאתים השנים הסמוכות לחורבן הבית).
4. תקנות חכמים, שגם הן, חלקן מתקופת הבית, וחלקן התקבלו על רוב הציבור לאחר מכן.
פסיקת הלכות ותקנות אינן חייבות להיות מהר הבית. כתחליף להר הבית יכולה לבוא הסכמת רוב חכמי ישראל על הדברים. ישנן הלכות מסויימות שמקנות משמעות מיוחדת לסנהדרין שבהר הבית, אך בענין הסמכויות הבסיסיות אין זה מעכב.
לכן אין זה נכון לומר שמצוות דרבנן לא צריך לקיים, וגם אין זה נכון שרוב עולם היהדות כיום הוא דרבנן. גם מצוות דרבנן צריך לקיים, והלכות רבות מאד מחייבות מדין תורה, גם כשמפסוקי התורה כשלעצמם לא היינו מבינים אותן באופן כזה.

ג. 1. האם "צריך לשאול ולציית בכל עניין מהרגע שהאדם קם בבוקר ועד שהוא נרדם"?
התשובה היא: לא. התשובה מתחלקת לשני חלקים. האחד הגדרת תחומיה של ההלכה. השני, האידאל להיות במדרגה של 'כולם ידעו אותי' .
א. הגדרת תחומיה של ההלכה.
בשם הרב ש"ז אוירבך נאמר, שלהלכה יש תחומים מאד מוגדרים. יש 613 מצוות, וזהו, ועוד 7 מצוות דרבנן, ועוד כמה מנהגים, וזה כל מה שההלכה דורשת מאתנו. ההלכה לא תקבע לנו למשל באיזה צבע לצבוע מעבר חציה, (אם אין בכך שיקולים של סיכון בני אדם, כגון שיש צבע בין לאומי, ואם תעשה בצבעים אחרים עלול לבוא לכאן מישהו שלא יודע וכו', כמובן), וקל וחומר שלא באיזה צבע לעטוף את המחברת.
אם נדבר על החלק ההלכתי בלבד, מבלי להתעסק במה שנקרא 'מידת חסידות', ההלכה גם לא תאמר לי אם להיות רופא או מהנדס או מכונאי רכב. העיקר שאתפרנס ביושר, מבלי לרמות את הלקוחות, ומבלי לקחת כסף שאיננו מגיע לי וכו'.
לכן, אם אנו עוסקים בהלכה, כלומר במה שחייבים לשאול רב עליו, לא על כל דבר צריך לשאול. להפך. צריך לשאול רק על מה שאולי כלול באחת המצוות, וכל מה שאין לו שום שייכות אליהן, לא צריך לשאול עליו.
ב. כולם ידעו אותי
קיים אידיאל, שמתואר בדברי הנביא, של זמן בו אדם אחד לא יצטרך לענות לשאלות הרוחניות של אדם אחר. אנו יכולים להתקרב לכך, אם נלמד יותר ויותר בעצמנו.
יש שפרשו את המשנה במסכת אבות (א', א') 'והעמידו תלמידים הרבה', שצריך להעמיד תלמידים שיוכלו לעמוד מצד עצמם, ולא יהיו נשענים על תלמידי חכמים אחרים.
גם אתה יכול ללמוד ולהיות תלמיד חכם בעצמך, ואז תוכל לענות לעצמך על כל שאלות ההלכה, ולא תצטרך לשאול ולציית. תצטרך אז לציית רק למה שתבין אז שהוא הרצון של הקדוש ברוך הוא, כפי שמופיע לפנינו בתורה שבעל פה.

כמדומני שאם נבין טוב את שתי הנקודות האלה, 'גבולות תחום השיפוט' של ההלכה ואת העובדה שכל אחד יכול להיות בעצמו תלמיד חכם (אם ילמד טוב טוב הרבה שנים), נגלה שההלכה שבידינו היא לא כ"כ מפחידה כמו שהיא לפעמים נראית. סה"כ אסור לגעת בבנות ולנסוע בשבת, אך בכל מה שטוב בעולם, בין בקודש ובין בחול, יש מסלול להנות, להתקדם, ליצור ולשמוח!

ג. 2. הערה
האם הדיינים בסנהדרין (= בית הדין העליון שבהר הבית) חייבים להיות כהנים או לויים, או שגם יהודי רגיל יכול להיות בסנהדרין?
ההלכה היא "אין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים ולוויים וישראלים… ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים, שנאמר ובאת אל הכהנים הלויים, ואם לא מצאו, אפילו היו כולם ישראלים, הרי זה מותר" (הלכות סנהדרין לרמב"ם פרק ב' הלכה א' – ב'). אם כן, גם אם אתה לא כהן או לוי, יש לך סיכוי!
להרחבה נוספת בעניין ראה עוד תשובות שלנו:
http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=26214
http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=20465
עשה חיל בלימודך,
ובכל אשר תפנה תצליח לטובה.
מיכאל, חברים מקשיבים.