אני בשנת אבל על אבא שלי.
וכבר מלא פעם שאני ממש בלבטים עצומים גבי הקטע של השמחה.
יש מצוה לשמוח נכון? "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" ומצד שני יש את הלכות אבלות שאומרים לי שאסור לי לשמוח, ונותנים כל מיני איסורים שמונעים ממני לשמוח.
כל החגים שצריכים לשמוח בהם, לי אסור. וזה כ"כ מתסכל, הרי אומרים לי מצד אחד לשמוח ואני רוצה לקיים את המצווה הזאת, לשמוח. ומצד שני יש את ההגבלות של האבל שמונעים ממני לשמוח ואני מנסה לשמור גם על זה.. מה אני אמורה לעשות??
לשבת בבית שנה שלמה, לא לצאת עם חברים, לאטום אוזניים באוטובוסים ובטרמפים ולהרוס לכולם ת'מצברוח כשאני מבקשת לכבות את המוזיקה..?
למה צריך את ההגבלות האלה בכלל?? הרי מטבעו של האדם הוא עצוב על זה שאביו או אמו נפטרים, לא צריך להגיד לנו להיות עצובים, אנחנו במילא עצובים. ואיך אני אוכל להתקדם עם החיים שלי אם כמעט כל אני לא יכולה לעשות.
בגלל ההגבלות של האבלות אני כבר כמעט לא בסניף [ועד לפני שאבא שלי נפטר הייתי ממש חלק מרכזי מהסניף..היום אני אורחת..] כי אסור נגיד ללכת לארוחות חגיגיות, או להרקדות או למסיבות [ר"ח וכאלה..]
ובבית ספר אני לא יכולה לבוא למלא דברים כמו אמפי ביום שישי [שבו שרים..] או להרקדות וזה פשוט מעיק.. אני לא מבינה למה אסור לי לשמוח, קרה לי אסון אבל אני רוצה להתקדם, להתגבר על זה.. לא לשקוע בדיכאון ובעצבות, ובמקום לעזור לי להתקדם, ההלכה פשוט תוקעת אותי במקום, מזכירה לי יום יום שאני בנאדם מסכן, שיש לי איזשהו משהו שלאחרים אין.
לדוגמא, אחרי ההכתרה היה קריוקי לשכבה, הייתי בביצפר באותו הזמן אבל ישבתי בצד והיה לי פשוט עצוב..בכיתי מלא.. וחברות שלי הרגישו לא נעים לשיר לידי בגלל שאני לא יכולה..
למה אני צריכה את זה? מה הקטע??? לא מספיק הכאב של האובדן של אבא והחיסרון שלו יומיום אני צריכה גם לבכות בגלל דברים אחרים???
תודה מראש על התשובה, אתם עוזרים הרבה ישר כוח!
שלום לך.
אני מתנצל על העיכוב בתשובה. לקח זמן עד שהעבירו אותה אלי ושהצלחתי להגיע למחשב.
ובכל זאת, שלחו את השאלה דווקא אלי למרות העיכוב בגלל שגם אני בשנת אבל על אבא שלי, אז אולי המכנה המשותף. . .
שאלת שאלה ארוכה ומפורטת, שכוללת בתוכה עניינים רבים.
החשוב והראשון שבהם הוא היחס הכללי להלכות אבלות – הם לא אמורים לעשות אותך עצובה. נקודה. אין שום הלכה שחובה להיות עצוב שנה שלימה. ההלכות הן לכבוד המת, כדי לבטא שישנו זעזוע בעולם, שקרה משהו, שהמת היה משמעותי לך וכו', אבל לא כדי להעציב אותך. גם ההלכות ה'מזעזעות' תפקידן לא לעשות אותך עצובה, אלא לעשות אותך אדם טוב יותר, אדם שהשמחה שלו מתוקנת יותר, שלימה יותר. את צודקת, מטבע הדברים אדם עצוב על מתו. זה נכון. זה נכון גם שאנשים לא אוהבים להיות בעצבות. בטוח לא צריך להוכיח לך את זה. אם לא היו ההלכות של שנת אבל אנשים היו מתכחשים לעצב, מתכחשים למה שקרה ומשמחים את עצמם בכל האמצעים החיצוניים – מסיבות, מוזיקה וכו'.
ואז היינו מפסידים גם את המסר שאנחנו כן יכולים לקחת מהמוות וגם את כבוד המת, הקישור שלנו לעבר שממנו אנחנו לומדים ועליו אנחנו נשענים.
בתקופות שונות אנחנו חווים את הרגשות בצורות שונות. שנת אבל היא שנה שבה השמחה שכן קיימת צריכה ללבוש צורה אחרת – צורה של קצת יותר רצינות, שמחה על זה שאנחנו מקושרים לעבר, ממשיכים אותו, מועילים לו על ידי לימוד לזכרו וכו'. אפשר לשמוח גם בדרכים האלה. מניסיון.
אפשר לראות חברים, אבל זה לא חייב להיות במסיבות. זה יכול להיות בלימוד משותף, בשיחה טובה על הכאב וכו'. אפשר להיות בסניף, אבל בצורה מותרת, בפעילות, העברת מסרים וכו'. אפשר לתרום ולהיות קשורה לחברה מתוך המבט המיוחד שיש לך במיוחד בשנה הזו על משמעות החיים ותפקידם.
כמו שכתבת, את רוצה להתקדם עם החיים שלך. היה מי שאמר שהחיים הם אוסף החוויות שלנו. גם 'חוויית' האבל היא חלק מהחיים, וכדי לחיות נכון, להתקדם עם החיים, אנחנו צריכים לחוות אותה ולא להתעלם ממנה. אם תקחי את ההלכות בצורה הזו תגלי שאת מעמיקה יותר את עולם הרגשות שלך, את משמעותך, וכך את יכולה לאט לאט לחזור ולהתערב בחברה, כפי ההלכות (אחרי שנה) בצורה הרבה יותר טובה, כאדם בוגר יותר, מתקדם יותר.
הערה קטנה: כדאי מאוד 'להיצמד' למי שיעזור לך בפסיקת ההלכות. לדוגמא – לא ברור בכלל שאת צריכה ויכולה לומר לחברות לכבות מוזיקה. הם לא בשנת אבל. . .
אני יכול להמליץ לך ליצור קשר עם הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל (אפשר דרך האתר 'ישיבה') שהוא מחמיר גדול במצוות השמחה. . .
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il
