"כי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים, פרק י' פסוקים י"ז-י"ח)
בפסוקים אלה, הנאמרים בעניין יראת השם, משה רבנו מתאר את שבחיו של הקב"ה.
התורה תמיד מדריכהללכת בכל דרכיו של הקב"ה:
"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת השם אֱלוקיכֶם [לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ]" (דברים, פרק י"א פסוק כ"ב).
אז, כאשר התורה מציינת את שבחיו של הקב"ה, אין זה משום שהקב"ה צריך שאנחנו נשבח אותו – אלא זה על מנת שאנחנו [נלמד ממידותיו] ונלך בדרכיו.
ישנה תפילות שנוהגים להגיד אותה אחרי הבדלה של שבת, אחת מהן היא זאת:
"אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו; דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים.
כתוב בתורה: 'כי ה' א-להיכם הוא א-להי האלהים ואדני האדנים', וכתיב בתריה (=וכתוב אחריו): 'עשה משפט יתום ואלמנה'…" (מסכת מגילה, דף ל"א עמוד א').
מהו השבח הגדול בכך שהקב"ה דואג ללחם ושמלה לגר? הרי זה לכאורה דבר שכל אדם היה עושה, כשהוא רואה רעב ונזקק?
ועוד, לכאורה מדובר כאן בגמילות חסדים, ואם כן – לא כל כך מובן מדוע זה מתואר כ"ענווה" של הקב"ה?
ה[תורה תמימה] (הרב ברוך הלוי אפשטיין), עונה על כך בהסבר של עומק השבח של הקב"ה כאן, על פי מאמר הגמרא במסכת פסחים (דף קי"ח עמוד א'):
"אמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה.
דאילו בגאולה כתיב (בראשית פרק מ"ח, פסוק ט"ז): '[המלאך] הגאל אתי מכל רע' – מלאך בעלמא,
ואילו במזונות כתיב (שם, ט"ו): '[האלקים] הרעה אתי'".
ממשיך התורה תמימה:
"והנה לפי זה היה צריך להיות מן הדין, שכל שכן הקדוש ברוך הוא שהוא קודש הקדשים וסמל הרוחנית הדקה והטהורה, שלא ירגיש כביכול בדברים חומרים וגשמים!
לזה אשמעינן דאף על פי כן – עניו הוא להרגיש גם בצרכי אדם קרוץ מחומר והוא נותן לחם לגר ליתום ולאלמנה".
השבח אינו בעצם זה שהקב"ה נותן את הלחם והשמלה לגר. כמו שאמר התורה תמימה – זה לכאורה לא עניין שראוי לציון, אלא בעצם זה ש
