איך ה' נותן לילד למות?

בעזרת השם יתברך.

[אחות יקרה],
אני קוראת את שאלתך ומרגישה את כאב הלב, את הקושי בעיכול בשורה קשה כל כך,
אני מרגישה את הלב שממאן להאמין ואת השכל שלא רוצה להשלים עם העובדות.

אובדן של אדם קרוב לנו זהו אחד הניסיונות היותר קשים בעולם הזה..
זה קשה כואב, ולא מובן, למה דווקא עכשיו? למה דווקא הוא?
השאלות עומדות בעינם ולנו אין תשובה,
אין שום אובדן של אדם יקר שיכל להתקבל מצידנו בהבנה והשלמה,
אך השאלות לכאורה רק מתעצמות כאשר מדובר בילד קטן, רק בן שלוש, אוטיסט…
מה הוא כבר חטא??? במה הוא היה לא בסדר?? את זועקת,
זה לא נתפס,
ואני, מבינה לכאבך.

את נפגשת פתאום עם כאב האובדן בצורה חזקה, והשאלות בך צצות, את לא מוכנה לקבל כך סתם את המציאות.
את לא הראשונה שמתמודדת עם השאלות הללו, את לא הראשונה שמתקשה לקבל את המציאות ופשוט להמשיך הלאה.
אברהם מקשה על הנהגתו של ריבוש"ע ושואל: "האף תיספה צדיק עם רשע"?
כמה דורות אח"כ עומד משה רבינו לנוכח שיעבוד מצריים הנורא ושואל אף הוא: "למה הרעות לעם הזה"??
בקפיצה של אלפיי שנים קדימה אנחנו עומדים המומים מול השואה הנוראה, ואפילו לזעוק קשה לנו מעצמת הכאב.
ההיסטוריה שלנו מלאה בסימני שאלה, בהנהגה שסתומה מבינתנו, מקשיים וצרות והסתר פנים.
והנה, את חלק מהעם הזה, חלק משרשרת הדורות הנצחית של עמ"י,
נפגשת מול כאב, שהנך לא הראשונה שפוגשת אותו, ולוואי ותהיי האחרונה…

בעמדנו מול עצמת כאב כזו לפנינו שתי אפשרויות:
לזרוק הכל, לאבד את האמון, להתמקד בכאן ועכשיו (שהינו קשה) ולא לרצות לשמוע דבר מעבר לכך.
או לכאוב, לא להבין אך עם זאת להכיל בתוכנו את סימני השאלה מבלי ´לשבור את הכלים´.

[חלק מהבגרות שלנו זה היכולת לחיות עם מורכבויות, היכולת להבין שאנחנו לא תמיד מבינים, ואולי בעצם אנחנו גם לא צריכים להבין.]

תחשבי כמה אנשים דתיים את מכירה ששרדו את השואה ולמרות מה שעברו עדיין נשארו מאמינים.
אז מה זה אומר? להם אין שאלות כלפי ריבוש"ע?
זה אומר שהכול אצלם בסדר גמור?

אם אנחנו באמת רוצים לדעת מה הסיבה שבנקודת בזמן המצומצמת שלנו כאן בעולם אנחנו לא מבינים למה הדברים הולכים בצורה זו ולא אחרת, אם אנחנו באמת מאמינים שאנחנו מבינים יותר ואם הדברים היו בידנו ודאי היינו פועלים אחרת,
אז כדאי שנתרחק טיפה ונראה את כל התמונה.
תנסי להסתכל על תמונה ממש מקרוב, חוץ מאשר ערבוב בלתי מובן של צבעים, לא תראי כלום
ככל שתתרחקי יותר, ככה תראי יותר ויותר את התמונה המלאה.

אמא יכולה להביא את התינוק שלה בן החודשיים לבית חולים אחרי שגילו לו חיידק או נגיף מסכן חיים,
בבית חולים יתחילו להכניס לו מחטים לוורידים וכל מיני צינורות והילד יצרח ולא יבין מה קרה להורים האוהבים שלו, למה הם מתאכזרים אליו כל כך??!
אבל התינוק לא מבין שההורים שלו בעצם מצילים את החיים שלו עכשיו.

[כבני אדם, וכאלו אנו, אנחנו תמיד מתעסקים ב´כאן ועכשיו´,
לנו כואב. אנחנו עצובים ומתוסכלים, נבוכים ומפוחדים. ככה אנחנו. וזה מה שמעניין אותנו.
וזה לגמרי טבעי ומובן לחלוטין,
לא תמיד צריך לחפש תשובות מתי שכואבים.]
החכם באדם בספר קהלת אומר לנו: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים"- לכל דבר יש את זמן המיועד לו, וממשיך "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד",
לא תמיד צריך להיות בכל החזיתות בו זמנית, זה לא נכון לנהוג כך. עת לבכות ועת לשחוק.
עת לכאוב ובסוף אחרי זמן מסוים, ביחד עם הכאב, אפשר לאט לאט להגיע ל ´עת לקבל תשובות´.
תתני לעצמך רגע אויר, אל תהיי פזיזה לחשוב שהכאב לא מסמא את ענייך,
לא סתם חז"ל קבעו לנו לאחר פטירה של אדם, ´שבעה´, ולאחר מכן ´חודש´ ו´שנה´, אלו נקודות ציון שמלמדות אותנו אט אט לעכל את הכאב, לתת לו מקום, להתעסק בו, לא לברוח, אך עם חלוף הזמן המתאים גם לשוב לחיים, לאט לאט, אבל בטוח.

את מחפשת תשובות,אך לא בטוח שאם הייתה מתגלה אלייך ´בת קול´ ומסבירה לך באופן מדויק ועמוק למה קרה מה שקרה ובדיוק בעיתוי הזה, לא בטוח כלל שהיית הופכת לשקטה ורגועה, ממש כמו שלא בטוח שניצולי השואה מתנחמים בעובדה שמיד לאחריה קמה לנו מדינה.

בזמן הכאב אנחנו לא באמת מחפשים היגיון, זו הטעיה נפוצה, אנו מדמים לחשוב ש"אילו רק היינו מבינים" היה לנו קל יותר,
אך האמת היא שאנחנו לא מבינים, ולעולם לא נבין,
וזה גם לא שהיה מרפא את כאבינו,
מה שבאמת יכול להשקיט אותנו זה להרפות מהחקירות השכליות, להתכנס פנימה אל המקום הכי פנימי שלנו, לחוש רגע את הנשמה ולהאמין (גם ללא תרשימי הגיון של המהלכים האלוקיים),
[שהכול פה מדויק], יש מי שמנהל פה את העולם והוא עושה את זה על הצד הטוב ביותר.
נכון אנחנו לא מבינים, אבל אולי טוב שכך,
תחשבי על עולם שבו כל מעשיו של האלוקים מובנים לבני האדם, בעולם כזה לא ממש היה צריך אלוקים נכון?, ממילא היינו פועלים אותו הדבר.
כאשר אנחנו לא מבינים את ההנהגה האלוקית, אנחנו רגע נזכרים שאנחנו רק בני אדם ויש אלוקים.

הקב"ה צופה מראשית ועד אחרית, מוריד נשמות ואף מחזיר אותם אליו בעיתוי שרק הוא באלוקותו מבין מדוע.
אמרו חז"ל ["אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף"](יבמות ס"ב ע"א), אינני מבינה בנסתרות ובחשבונות שמיים, אבל בפשטות אומרים לנו חז"ל שלפני שנזכה לגאולה שלימה, יש ´מכסה´ אלוקית של נשמות שצריכה לרדת לעולם על מנת להכשיר אותו לגאולה,
המוות אינו סתמי, ממש כמו שלידת נשמה חדשה אינה סתמית, יש פה מהלכים אלוקיים שסתומים מבינתנו, והמהלכים הללו מכשירים את העולם לעבר גאולתנו.

אך עם כל ההסברים היפים, אנחנו בסופו של דבר בני אדם וזו הסיבה שאנחנו לא מברכים ´הטוב והמטיב´ על בן אדם יקר לנו שמת אלא ´ברוך דיין האמת´, על אף הידיעה הפנימית שהכול מדויק ולטובה.
הכול משמיים,
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, מנסים להתמודד עם הכלים וכוחות הנפש שיש לנו,
לעתיד לבוא נצליח לראות גם בעולם הזה איך הקב"ה בכל מעשיו הוא בבחינת ´הטוב והמטיב´, אולי עוד נבין מה היה תפקידה של כל נשמה בכל נקודת זמן,
כרגע אנחנו ממש לא שם,
בדרגתנו אנחנו רק מסוגלים להאמין ש"ברוך דיין האמת".

אחזור רגע לנקודה ההתחלה,
החיים מורכבים. וחלק מהבגרות של האדם זה לדעת להכיל אותם.
את נמצאת כרגע בצומת דרכים,
בידייך לבחור האם להתמקד בחלקיק התמונה, שכרגע מהווה את מציאות חייך,
או שמא להמשיך ולברר בד בבד עם ההבנה שאינך באמת יכולה להבין, מאחר ואינך רואה את מלא התמונה.

אני רוצה לחזק אותך על ההתנדבות החשובה הזו שאת נוטלת בה חלק, מדהים לראות את המסירות שלך ואת האכפתיות והנתינה,
אני מאחלת לך שהמצווה החשובה הזו תשמור עלייך בבחינת "שלוחי מצווה אינם ניזוקים",
שרק תגדלי מהכאב הזה, שתלמדי לחיות יחד עם חוסר ההבנה שמלווה את חיינו, ובד בבד לא תפחדי לכאוב ולשאול, מבלי לשבור את כל הכלים.

[יהי רצון שנתנחם כולנו בקרוב בבניין בית המקדש ותחיית המתים.]

כולנו בנים למקום,
שולחת חיבוק חזק של אחות אל אחות,
מאמינה ביכולת שלך לבחור ולגדול.
פה להמשך שאלות והעמקה,
צופיה.
tsofia6412gmail.com