איך יוצאים מהדיכאון?

שלום לך!
מצטער על האיחור ומקווה שלא התייאשת בינתיים.
קודם כל תרשי לי לומר לך שזה שבחרת בכלל לשתף אותנו בכאב ובבעיה שלך, זה לכשעצמו צעד מאוד חכם שאמור לעשות לך קצת יותר טוב על הלב לפני שבכלל התחלנו.
לפעמים הרבה יותר מפחידה אותנו מעצם הבעיה היא הידיעה שנצטרך להתמודד איתה לבד.
כשאנחנו מרגישים שרע לנו והכול נהיה שחור וקודר, והחיים בכלל נראים לנו כמו מסע של רכבת הרים במנהרה אפילה, דווקא במצבים כאלה אנחנו נוטים וחשים צורך להעזר בכל מה או מי שיש לנו ולכן הידיעה שיש שם מישהו או מישהי שמוכנים לשמוע ולהיות שם בשבילנו, לכאוב איתנו ביחד, רק העובדה הזו לבד אמורה לתת לנו תחושה יותר טובה.
לכן, למרות שאני באמת מאחל לך חיים שלווים ומאושרים, תקחי את זה ככלל לחיים:
תמיד לשתף ולהוציא החוצה את כל הדברים הרעים שמצברים לך בבטן.
´דאגה בלב איש-ישיחנה´ – עצם השיחה, הדיבור, זה לבד כבר עוזר.
תראי, את אומרת שאת בדיכאון ולכן אני ממש לא מתכוון ´לחפור´ לך יותר מידי בפסוקים וציטטות של חז"ל וגם לא במהלכים שכליים, (טוב נו, אולי אחד או שניים, אחרי הכול את יודעת, ה´כיפה´ מחייבת) אבל משכן חשוב לי לומר לך אחרי ששיתפת אותנו בדיכאון שלך הוא ש:
מותר לך גם להיות בדיכאון.
זה הכי טבעי שבעולם, ממש לא חריג וקודם כל תקחי לך את כל הזמן ותחושי הכי בנוח שבעולם.
מלאכים יש בשמיים ואנחנו מעצם היותנו אנושיים נוטים למצבי רוח.
נכון, היה מאוד נחמד אם היינו לומדים לשלוט עליהם, להתמודד איתם, לכוון אותם ולא שהם יכוונו אותנו,
אבל עדיין, השמיים לא הולכים ליפול והשמש תביא לך להנות מהזריחה שלה גם מחר.
פשוט תורידי קצת תראש, תנשמי עמוק, תעשי כמה דברים שאת יודעת שהולכים לעשות לך טוב על הלב ואז תקראי את השורות הבאות שאני מקווה שיעזרו לך קצת להקל מהכאב שאת נתונה בו.
הבטחתי בלי יותר מידי ´חפירות´ אבל סיפור אני יכול נכון?
אז אני אתחיל מסיפור קצר שקרה לי ממש ביום שקיבלתי את השאלה שלך אבל לפני כן אני רוצה לסייג את דבריי ולומר שיש כמה סוגים של דיכאון ואני מניח שאת יותר מתכוונת ל´באסה לא נורמלית´ מאשר ל´דיכאון ממש,( אם את כבר שבוע לא יוצאת מהבית, לא אוכלת ולא מעניין אותך כלום, ישנה כל הזמן ונוטה לבכות הרבה, אז גברתי, הייתי אומר שיש לך ´דיכאון´ והיה מאוד כדאי שתפני לרופא המשפחה שלך או למישהו יותר מקצועי).
הייתי איתו ביום חמישי שעבר בבית קפה.
חבר טוב שלי, אדם באמת מדהים, שהתחיל לפני כמה זמן להתעניין בדת.
הזמנו קפה ועד שהוא הגיע, דיברנו על זה שכבר לא מוצאים היום אנשים מאושרים ואחד מהדברים שמאפיינים את החברה שלנו הוא העובדה הפשוטה שהיא הרבה יותר ….עצובה מסובכת ואכולת סרטים מהאנשים שחיו בדורות הקודמים.
בינתיים הגיע הקפה ואז הוא שאל:
´תגיד לי´, אתה מכיר אנשים מאושרים?´
´אממ…לא יודע, נראה לי שכן, אני מכיר כמה במאה שערים,אלה, תן להם רק גמרא וסטנדר ויותר מזה הם לא צריכים, הם כבר יסתדרו מכאן, תודה´
´מזה?´ הוא פלט
´רק גמרא וסטנדר? בלי כסף, כבוד, עבודה, כלום…?´
´אממ…´ נענעתי לו, ´ממש ככה´
בואי לרגע נעצור כאן..(הסיפור ממשיך כמובן אבל בפעם אחרת…)
אחרי שלקחת כמה נשימות, אני באמת רוצה לשאול אותך אם אי פעם חשבת על האימרה המפורסמת מפרקי אבות:
הקנאה התוואה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
את אומרת שאת בדיכאון, אבל למה?
ומזה בעצם דיכאון?
יאוש?
אכזבה?
ריקנות? או בעצם:
המצב ההפוך מאושר.
למה?
למה זה זה בכלל מתחיל?
באים חז"ל ואומרים לנו, תקשיבו ותקשיבו טוב, אתם רוצים לחיות חיים מאושרים?
רוצים להמנע מדיכאון?
אז פשוט תדעו, שאם תלמדו תפנימו ותחיו את מה שאמרנו לכם, שהקנאה והתאווה והכבוד, יוציאו אתכם מן העולם ויהפכו אתכם לאומללים, רק אז תאכלו להיות באמת מאושרים.
כי בעצם זה מאוד פשוט כשחושבים על זה.
ממה נובע והכבוד? מהקנאה.
וממה מתחילה הקנאה?
מהכבוד- מה זאת אומרת שתהילה תתקבל לאולפנת בהר"ן או לפקולטה למשפטים של בר-אילן ואני לא? על גופתי המתה!
וככה אנחנו חיים את החיים שלנו לא בעיני עצמנו אלא בעיני עצמנו כמו שאנחנו חושבים או רוצים שאחרים יראו אותנו
(משפט מפתח בסוציולוגיה אומר שהאדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא, ולא מה שאחרים חושבים שהוא, האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא..)
ואם כבר התקבלנו אז..´אין אדם מת וחצי תאוותו בידו´, לא! עכשיו אנחנו נהיה הכי טובים שיש- תאווה.
ואז, אחרי שהצבנו לעצמנו את המטרות שאנחנו בטוחים שהם הם אלה שיובילו אותנו לפסגת האושר ולגן העדן הפרטי שלנו, אז אנחנו כמובן עושים הכול אבל
ה כ ו ל כדי להשיג אותם
דוחפים פה ומחליקים שם, מעגלים פה ומוכרים שם, מתחננים לקב"ה, כאילו הוא לא יודע מה הכי טוב בשבילנו, ומבטיחים לו שאם הפעם, אבל רק הפעם הוא יביא לנו את מה שרצינו, שידוך מסויים, עבודה, ציון, כל דבר, אז אנחנו נהיה כאלה טובים, שדבר כזה באמת עוד לא היה לו. לא פחות.
ואז…מה לעשות, ,הקב"ה החליט שנכון לעכשיו הדבר הזה שאנחנו כל כך רוצים, יהיה לנו בבחינת אושר השמור לבעליו לרעתו.
כן כן, הוא יודע שאנחנו מאוד מאוד רוצים את זה אבל הוא לעומת זאת,עדיין חושב שזה לא יהיה כל כך טוב.
ולא, הוא לא חוזר בו וכן, הוא בטוח שזאת ההחלטה שלו.
סופי.
ואז מגיע לו היאוש והדיכאון.
כל כך רצינו, קיוונו, עשינו הכול, הוצאנו כוחות נפש אדירים ומה?…כלום. אפס.
ואין כוח, ומתחילות מחשבות על כישלון ומה יצא בכלל ממני? ולמה אני צריכה את זה?.
וככה אנחנו מתחילים לשקוע בסרטים של עצמנו.
אז קודם כל לפני שאנחנו מתחילים לחפור לנו קברים ובורות, אולי כדאי שנעצור רגע ונחשוב, אבל באמת נחשוב:
האם המטרה הזו, שאני רוצה להציב לעצמי, האם היא באמת הדבר שאני הכי צריכה אותו?
לא, לא צריכה איתו לפי איך שהחברה תחשוב עליי, אלא צריכה אותו לפי עיניים יהודיות.
לפי העיניים של הקב"ה.
האם הדבר הזה עכשיו, הוא הוא מה שבאמת יקדם אותי לקראת שלב נוסף וגבוה יותר בעבודת ה´ שלי?
הוא הוא יהיה כלי להתקרב לקב"ה ובכך למלא את הייעוד האמיתי שלי כאן בעולם?
וככה, אחרי מחשבות כאלה, נאכל לחסוך מעצמנו את כל העגמת הנפש והדיכאון שבאים כתוצר ישיר מכיוון החשיבה הזה,החילוני, של לעשות הכול כדי למצוא חן ולראות את התוצאות כאן ועכשיו.
דבר נוסף.
אנחנו צריכים לראות בכל דבר ומצב איך אנחנו יוצאים ממנו הכי טוב שאפשר.
איך אנחנו מכאן ודווקא מכאן הופכים את הכול לטובה.
אני בדיכאון?
קשה לי?
כואב לי? עצוב לי?
אוקי, אז התפקיד שלי עכשיו, להפוך את כל הכאב והעצב הזה ל´לב נשבר´ לשיברון לב´ ולא לעצבות הורסת.
הרי ר´ מנחם מנדל מקוצק אמר כבר ש´אין שלם מלב שבור´
יודעת מזה לב שבור?
כמה צריכים להתייגע ולעבוד כדי שבסתם יום של חול יהיה לנו לב שבור?
כמה דיברו על זה ספרי המוסר?
אז אם כבר יש לך לב שבור, בואי ותראי איך את יוצאת דווקא בכלל המצב הזה הרבה יותר מחוזקת, גבוהה, אדם אחר.
קחי ספר תהילים ותחושי באמת איך האותיות של דוד המלך לובשות חיים.
´שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה´.
נכון, אנחנו מתפללים לקב"ה כל הזמן, אבל כמה פעמים יש לנו הזדמנות להתפלל אליו באמת ´ממעמקים?´
רע לי, אין לי לאן ללכת, ממש כמו דוד המלך
´משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה´
כי מה זה בעצם דיכאון אם לא מערה, חושך, מחנק, אין כלום.
האדם נסגר בתור עצמו.
הוא והקב"ה.
ודווקא עכשיו. מתוך הכאב הזה, תצעקי אליו!
תקראי לו.
תבכי.
אף אחד לא רוצה להיות בדיכאון אבל אחר כך את עוד תראי שתחושי איזה געגוע מסויים…
לא לדיכאון אלא לתפילות האלה.
זוכרת את התפילות של גוש קטיף. נחשון ווקסמן הי"ד.
איך בית מדרש שלם התפלל בידיעה שזה או עכשיו או אף פעם.
נהרות של דמעות, לא איכפת יותר כלום.
´ריבונו של עולם´ תראה בעצמך, מה אתה רוצה… מה?
יותר מזה אנחנו לא יכולים?
לב נשבר!!!
ואת, מתוך המצב של הדיכאון הזה, קרובה אליו מתמיד.
תנצלי את זה ותראי שכמו שאמר פעם הרב אורי זוהר:
´בעולם החילוני, דיברתי עם המון אנשים, כולם עשו לי עם הראש אבל ידעתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מקשיב לי
עם הקב"ה, אני מרגיש שסוף סוף שומעים אותי´
כדאי לך להסתכל גם במאמר הנפלא של אבי וולפסון ´עמו אנוכי בצרה´:
https://www.kipa.co.il/noar/n_show.asp?id=17661
איך הוא מסביר בצורה כל כך יפה על הקשר עם הקב"ה ועל זה שהוא תמיד נמצא שם.
בלי קשר, ייתכן וכדאי לך גם להתקשר ל´חברים מקשיבים´ בטלפון: 1599-5000-54 בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה,
טוב, מקווה שזה ישפר לך פחות או יותר את ההרגשה ולא בטוח אבל נדמה לי שמבחינה כימית שמעתי שקצת מתוק יכול לעשות קצת טוב ולשפר את ההרגשה.
מזה קצת מתוק?
אכלת פעם קופסה שלמה של גלידה או עוגת קצפת עצבנית עם שוקולד חם למעלה?
טוב, נראה לי שזה עכשיו או לעולם לא…
אם אם משהו לא ברור או לא הובן, את מוזמנת לשלוח למייל ומקווה באמת שתרגישי טוב
אבינועם
avinoam811@gmail.com