איך לאהוב את החניכים

מדריך יקר, שלום.

לפני שנתחיל לדבר על אהבה, אני מפנה את תשומת הלב אל מה שהביא אותך מלכתחילה לכתוב את השאלה הזאת: אכפתיות ומחויבות. אפשר להתרשם שחשוב לך להיות המדריך הכי טוב שאתה יכול להיות עבור החניכים שלך ועבור עצמך, וזה כשלעצמו מהוו סמן חיובי וחשוב. קל מאוד להדריך "על אוטומט" ולא לשים לב לניואנסים. ולכן תשומת הלב והחשיבה שעומדת מאחורי השאלה – חשובות ומעודדות כשלעצמן.

אני בהחלט מסכים איתך שאהבה ואכפתיות כלפי החניכים, וקשר אישי טוב עם החניכים – אלה דברים ראויים וחשובים. אבל האהבה או ההיכרות אינן המטרה היחידה או הסופית של ההדרכה. הן כלי משמעותי שחשוב הן כשלעצמו והן בדרך להגשמת המטרות שהמדריך מציב לעצמו. מה שמביא אותנו לשאלה: איך מגדירים מטרות בהדרכה? תוכל לקרוא תשובה מפורטת לשאלה זו בקישורים בתחתית העמוד, אבל בגדול, קביעת המטרות מתבצעת על בסיס ההיכרות עם החניכים ושיקול הדעת של המדריך, שמקבל החלטה לגבי הכיוון אליו אפשר וכדאי להוביל את החניכים.

ממה שכתבת בשאלה עולה שאתה חש מחויבות להפוך את החניכים שלך ל"טובים ביותר", והשאיפה הזאת כשלעצמה היא חיובית וטובה. ה"צרה" היא שלפעמים היא יכולה לגרום למדריכים להיקלע למלכודת של גישה שיפוטית ו"חינוכית" מדי בקשר שלהם עם החניכים, מה שכמובן עלול להוביל לאובדן היתרון היחסי שלהם כדמויות חינוכיות שקרובות יחסית בגיל ובתרבות אל החניכים. אז הנה כמה נקודות שיכולות לסייע:

[לא להוביל – ללוות]
למעשה, אפשר לומר שתפקידך כמדריך הוא לא באמת "להוביל" את החניכים, אלא ללוות אותם בדרך שהם עושים בעצמם, עם "נגיעות" קלות פה ושם בניסיון להשפיע ולכוון מעט. מהצד – לא מראש השיירה. זה קשה, כיוון שלפעמים אתה כמדריך מרגיש שיש לך את התשובות או את הרעיונות הטובים לגבי מה אפשר וצריך לעשות. החוכמה היא להתאפק, ולנסות להביא את החניכים שלך למצב שבו הם מפעילים את הראש, חושבים, מתכננים, שואלים ובסוף גם עושים. הם לא יעשו את זה באופן מושלם, וגם הליווי שלך לא תמיד יציל את המצב. אבל המטרה הראשונית היא לעבוד יחד מתוך פתיחות מסוימת, ללא קשר למה שמשיגים בסוף. ההנחה היא שכאשר יש לך קשר עם החניכים, כאשר אתה משתף אותם והם משתפים אותך בדברים חשובים, יכולה לצמוח להם – וגם לך – תועלת רבה.

[לאפשר לחניכים לפעול בעצמם]
דווקא בתנועת הנוער יש חשיבות לאפשר לחניכים לפעול בעצמם ולא לעשות בשבילם את העבודה. למשל, זה אומר שהמונח "להכין פעולה" לא תמיד אומר שאתה מכין מראש הפעלה מעניינת ומהנה ו"מגיש" אותה לחניכים, בלי שהם יצטרכו לעשות דבר. אתה יכול להטיל על חניכים להכין חלק ממרכיבי הפעולה שאתה תכננת, וגם לשתף בכל פעם חניכים אחרים בהכנות. בכל מקרה, גם כאשר אתה מכין לבד את הפעולה, חשוב שלא תגיע למצב שבו אתה "מלמד" אותם או מרצה בפניהם, אלא שתצליח להפעיל אותם, לגרום להם לדבר, לעשות, לשתף, להיות אקטיביים. לחינוך וללמידה בתנועת הנוער יש סגולה מיוחדת שחבל לוותר עליה. יש בה למידה מתוך עשייה, התנסות וחוויה. כשהמדריך מחפש את הקשב המוחלט של החניכים או מנסה לשכנע אותם ברעיונות שלו, הוא מוותר על הדבר שמייחד אותו, המרכיב שמעניק לו כוח מיוחד. ולכן נסה להיות מוכוון דווקא למקום שבו החניכים הם אלה שמדברים ועושים, ואתה זה שמנחה, מכוון, מנווט ומארגן את הסיטואציה יחד איתם.

[עצמאות החניכים וניטרול השיפוטיות]
הנטייה של המחנך לשיפוטיות קשורה ישירות לשאלה "מי יוזם", מי פועל. התפיסה החינוכית הקלאסית אומרת שהמחנך פועל על החניך ואילו החניך מגיב לפעולה של המחנך. הגישה הזו מעודדת כמובן גישה שיפוטית של המחנך, כיוון שהיא מניחה שהידע קיים אצלו ותפקידו הוא להעביר אותו לחניך ולהסביר לו מה נכון ומה לו, להגדיר עבור החניך כיצד הוא צריך להתנהג.

תפיסות עדכניות ומורכבות יותר גורסות שכל עוד לא נעביר לחניך את השרביט באופן כלשהו, כל עוד לא נראה את החניך כגורם היוזם והפעיל, החינוך שננחיל לו יהיה פחות אפקטיבי, כיוון שההשפעה החינוכית תהיה מושתתת פחות על החניך עצמו ויותר על השפעת המחנך עליו, ולכן אפשר לצפות לכך שכאשר המחנך יתרחק מעט מהחניך – ההשפעה תפחת והאפקט יתפוגג. כמו כן חשוב שהחניך עצמו יראה את עצמו כגורם יוזם ופעיל (ולא רק שהמחנך יראה אותו ככזה).

אמנם, אחד הדברים שמעכבים את העברת שרביט התכנון, הביצוע והפעולה העצמאית לחניכים הוא: השיפוטיות של המחנך. ולכן חשוב להזכיר לעצמנו שלא נכון לבחון את החניכים באמות המידה של המדריך, או של חניכים אחרים מהקבוצה השכנה. הצבת היעדים והציפיות בקבוצה ספציפית צריכה להתבסס אך ורק על מאפייני הקבוצה, ועל היכולות והחזון של המדריך שמתכנן כיצד לקחת אותה למקום מסוים מבחינה חינוכית. ככל שמתאמנים בנקיטת הגישה הזאת, קל יותר להתמודד עם הנטייה הטבעית לשיפוטיות, ויש למדריך יותר יכולת "לשחרר חבל" ולעודד את החניכים לחשוב באופן עצמאי וליזום מהלכים או פעולות שונות, כמובן בהנחיה ובפיקוח של המדריכים.

[מקומה של אהבה לחניכים במכלול ההדרכה]
כפי שציינתי בהתחלה, אהבה כלפי החניכים אינה מטרת ההדרכה וגם לא המדד להצלחתה. אפשר לומר שאהבה לחניכים ואכפתיות כלפיהם הן הדלק שמניע את מכונית ההדרכה שלך. ככל שהדלק הזה איכותי יותר, המכונית תנוע ותתפקד באופן מיטבי יותר. ועדיין, דרוש יעדג אליו נוהגים את המכונית. כדי להחליט איזה יעד אתה מעוניין לבחור וכיצד להגיע אליו, הדלק לא מספיק. דרוש לך גם מכשיר ניווט, ועליך לדעת איך להפעיל את המכונית על המערכות השונות שלה כדי לנהוג בה בבטחה אל היעד.

[לסיכום:] במובנים רבים, המרכיב של אהבה בהדרכה כמעט סותר את המישור של הגדרת מטרות לקבוצה וחתירה למימושן. למה? כיוון שבבסיס הכי עמוק, אהבה לחניכים משמעותה לחוש אחריות ואכפתיות כלפיהם כפי שהם עכשיו, ללא שיפוט של המעשים שלהם וללא ניסיון "לשפר" אותם. אתה אוהב אותם ואכפת לך מהם כיוון שהם האנשים שלך. זו הקבוצה שלך, ואתה המדריך שלהם. לא בחרת אותם לפי הכישורים או המידות שלהם. אפשר לומר ש"נולדתם" לאותה קבוצה קצת כפי שאחים נולדים לאותה משפחה.

אחד התפקידים שלך כמדריך הוא לייצר רוח קבוצתית של אחווה, ללא קשר לאופי ולמאפיינים של כל אחד מהחניכים. אמנם, מעבר לזה ישנן מטרות נוספות: לנסות לאתר לאן יש ביכולתך לכוון את החניכים כדי שיפיקו יותר מעצמם, כדי שירכשו כלים להתמודדות עם דברים שעוברים עליהם, כדי להקנות להם כישורים חברתיים, תפיסת עולם ערכית, ועוד "ציוד" חשוב ושימושי. ולכן האהבה לחניכים שפי שהם, יחד עם הגדרת מטרות המתאימות להם, יכולים לספק איזון שיאפשר לך להתחבר לחניכים מצד אחד, אבל גם לא לראות אותם כמושלמים וכן לנסות ולאתגר אותם.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com

עוד על הגדרת מטרות:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=181529
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=171374
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=153366
מערכות יחסים עם החניכים
https://www.kipa.co.il/noar/ask_show.asp?id=153198