שלום וברכה! ראשית אודה בכל לבב למקימי ומפעילי האתר החשוב הזה בפרט וארגון חברים מקשיבים בכלל! המהווה אוזן קשבת ומענה תומך, אמיתי, רציני, מתוך שמחה ואהבה – תודה ויישר כח!
שאלתי היא בנוגע לפסק ההלכה לסירוב פקודה.
איך רבנים גדולים בציבור שלנו מעודדים בשם התורה את חורבנה של המדינה ע"י פסק ההלכה לסירוב פקודה. הרי ברור לכולם שברגע שיהיה סירוב פקודה המוני מצד הדתיים, הדבר יגרור סירוב מהצד החילוני, תהיה אנרכיה מוחלטת בצבא, "איש הישר בעיניו יעשה", הצבא לא יוכל להגן על המדינה ולזו- לא חסרים אוייבים. הבנתי שהמקור העיקרי לפסק זה הוא הרמב"ם בהלכות מלכים, הלכה ט':"אם גזר המלך לבטל מצוה..אין שומעין לו" – האם אין הלכה זו מדברת על מצב של גזירות שמד – בו המלך רוצה להעביר אותך על דתך? שאז רק מותר לך לא לשמוע לו? האם אפשר לומר שראש ממשלתינו רוצה להעבירנו על דתינו?
– האם ראוי לצטט פסקה אחת מהרמב"ם בהקשר כזה כאשר כל הפרק מדבר על סמכויותיו הכמעט בלתי מוגבלות של המלך? (האם יש מישהו שטוען שממשלתינו אינה נקראת "מלכות" לעניין זה?)
– למי הסמכות להחליט במקרים כאלה? לממשלה או למדינה- לצבא? הרי מדובר במלחמת מצווה, וידוע שמקרה כזה אפילו הסנהדרין משכה ידיה מהחלטות בנושא – זה היה תפקידו של המלך, משום שהוא מבין יותר בעניינים כאלה – זה תחומו.
מובן שצריך למחות ולעשות במסגרת החוק כל שניתן להעביר את רוע הגזירה, אך בשעה שהמדינה החליטה האם נשבור את הכלים ונשמוט בידינו את הקרקע מתחת רגלינו? האם אין בסירוב פקודה כזה אפשרות ממשית להגיע למצב של פיקוח נפש של מדינה שלימה?
– גם אם מדובר בקלף האחרון למיקוח כדי לגרום לגזירה להתבטל, רק באיום חולף שלשמו הוצא פסק ההלכה הזה – האם אין הוא חוצה קווים אדומים של שנאת אחים, דרישה בשלום המלכות? ערבות הדדית?
האם אין הוא מרחיב את השסע העצום בין הציבור הדתי למדינה? האם אין בו משום שימת מקלות בגלגלים לציבור שלנו להשתלבות עתידית בצבא ובחברה הישראלית בכלל?
הנושא הנ"ל מטריד אותי עד מאוד, אשמח לקבל תשובה בהקדם. אם אפשר להפנות אותי למקורות בנושא אשמח וכן לאנשים העוסקים .
תודה רבה. ושוב – יישר כח! נעמה
שלום לך נעמה.
שאלתך עוסקת בנושא חשוב מאוד ודנה בו מהמון צדדים. בגלל אופיה של התקשורת באינטרנט אשתדל לענות על כל הנקודות שהזכרת בשאלתך בקצרה ואני מקווה מאוד שהדברים יובנו.
לפני שאתייחס עניינית אני רוצה לשבח אותך על האיכפתיות הגדולה הניכרת בין השורות. ישר כוחך!
בשאלתך פתחת בהנחת יסוד שסרוב פקודה יגרור אנרכיה מוחלטת בכוחה הצבאי של מדינת ישראל, דבר שעלול לסכן את קיומה. אין ספק שאם הנחת יסוד זו נכונה הרי שאין כלל מקום לקרוא לסרוב פקודה, אבל רבים וגדולים חולקים על הנחת יסוד זו. תופעת הסרבנות התחילה מן הצד ה'חילוני' כפי שקראת לו (מכתב הסרבנות של הטייסים) שלא חששו כלל לפלג את העם, כך שבראש ובראשונה – להם אין את הזכות לטעון את הטיעון הזה. גם אנשי השמאל שגינו את הצעד הזה וגם אנשי הימין החוששים לו היום עושים זאת מנימוקים אחרים (עד כמה שידוע לי). לדוגמא, לפני כמה חודשים היה חייל שסירב למלא פקודה לירות בגלגלים של מכונית של ערבי שהפר עוצר, והתקשורת נשאה אותו על נס. מכאן שבאמת הרבה מאלה שצועקים בתקשורת על סירוב פקודה – זה בגלל שפקודה כזו פשוט לא נראית לו בלתי מוסרית.
נכון שבאופן תאורטי אפשר לשאול את השאלה הזו – אחרי שנותנים לגיטימציה לתופעה הזו היכן היא תיעצר וכו', אבל אחרי כל התאוריות צריך לזכור את המציאות – תמיד עם ישראל ידע להתנער ולעמוד כאיש אחד כנגד אויביו, דבר שהוכח לאחרונה במבצע חומת מגן (שהגיע אחרי שהתחילה תופעת הסרבנות) שהיו בו למעלה ממאה אחוזי גיוס – אנשים התנדבו למבצע. נכון הדבר שישנם שמזכירים את הטיעון הזה, אבל אין זה אומר שהוא נכון ושצריך לקבלו.
לגבי הנקודה של המצווה לשמוע למלך אלא אם כן הוא בא להעביר אותנו על דתינו, אין זו הבנה נכונה בדברי הרמב"ם. גם כאשר המלך פוקד לעשות דבר אסור, אפילו בלא כוונה להעביר אדם מישראל על דתו, אין לשמוע לו. זהו פשט ההלכה ברמב"ם בהלכות מלכים, פרק ג', הלכה ט'. לא מדובר שם דווקא כאשר המלך רוצה להעביר אדם על דתו ואין כל סיבה לעוות את פשט ההלכה שם.
בהקשר לשאלה האם ראוי לצטט פסק הלכה זה כאשר הרמב"ם הרבה כל כך לתאר את סמכויות המלך באותו הפרק – אין לי אלא לומר לך שאם הרמב"ם עשה זאת כנראה שיש מקום לכך. . . אם הרמב"ם מצא לנכון לומר לצד החובה הגדולה לשמוע למלך ישראל וההבנה של חשיבות ההקשבה לו שיש סייג לתוקף מלכותו והוא התורה אין לנו אלא ללכת בעקבותיו ולומר את אותם הדברים – מלכות ישראל היא ערך עד שהיא באה לעקור את תורת ישראל, ואפילו אם לא בכוונת עקירה אלא כאשר היא מתנגשת איתה בעקבות דרך פוליטית כזו או אחרת. אין לאף אחד, וגם לא למלך, רשות לפעול מחוץ למסגרות שהתורה מרשה לנו לפעול בהם, ומסירת חלקים מארץ ישראל לידי גוי, וכל שכן אויב, היא איסור שגם למלך אין סמכות לעבור עליו.
בהקשר לשאלת הסמכות, האם ההחלטה צריכה להיות הלכתית או מדינית, ברצוני לומר לך (או לכתוב?) שאינני יודע למי ידוע שהסנהדרין נמנעה מלהתערב בנושא. לי ידוע ההיפך, כפי שמופיע בגמרא במסכת ברכות דף ג' עמ' ב', שהמלך היה מתייעץ בסנהדרין לפני צאתו למלחמה, וודאי וודאי שמלחמת מצווה שהיא התחום של הסנהדרין שיש להתייעץ עם אנשי התורה. נכון הדבר שאנשי התורה צריכים לשמוע את עצות אנשי המלחמה וללמוד מפיהם האם יש יכולת לעם לעמוד במלחמה, כיצד לתקוף וכו', אבל צריך לזכור שבשורה התחתונה ההחלטה היא שלהם ועוד דבר שחשוב לזכור, שחובה על אנשי הצבא לתת את המידע, ולא לקבל החלטה ולהציג המידע בצורה שנוחה להם. . .
אותו עיקרון נכון ביחס לפיקוח נפש, למשל. זה ברור שכדי להגדיר את המציאות, האם באמת צריך לחלל שבת כדי להציל את החולה, יכולים רק הרופאים. אבל תארי לך שיבוא רופא ויבוא שלדעתו צריך גם לעבוד עבודה זרה כדי להציל נפשות – כאן הוא כבר גולש לתחום לא לו, זו שאלה תורנית ערכית ולא שאלה רפואית. יש כיום ויכוח ערכי בעם ישראל, האם לצורך הסכמי שלום מותר למסור חלקי ארץ ישראל לשלטון זר, והשאלה הזו אינה קשורה למומחי ביטחון.
לגבי מה שציינת שאנחנו מזיקים לעצמנו, גורמים לפירוד וכו', אני מודה שאני, וכל מי שקורא לסירוב פקודה, מסכימים מאוד. הדבר כואב לנו לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר הוא כואב לך. גם אנחנו, ואולי אנחנו יותר מכל ציבור אחר במדינה, גדלנו על ערכי הצבא, השירות בו, הדבקות במשימה וכו'. לא אמרנו שאין זה צעד כואב ואנחנו כלל לא עושים אותו בשמחה. אבל כן, אנחנו כן עושים אותו. אין כאן פיקוח נפש אלא הצלת נפשות. הצלת נפשות בניתוח כואב, שייקח לנו זמן להתאושש ממנו ולכן אנחנו נכנסים אליו בלב כבד, אבל מתוך ידיעה שאין לנו ברירה. לא בחרנו במצב הזה, השתדלנו בכל כוחנו לא להגיע אליו וגם עכשיו, בשעה שאנחנו עושים אותו, אנחנו עושים זאת בכאב רב.
זוהי דרכם של ילדים ושל אנשים קצרי ראות לנקוט בצעד הפחות כואב כדי למנוע כאבים. אדם בוגר יודע שעדיף כאב, ואפילו בשלב מוקדם יותר, מאשר מציאות של כאב גדול יותר, כאב שאולי לא יוכל לעמוד בו.
שאלת האם סרוב הפקודה לא חוצה קווים אדומים. וכי אנחנו חוצים אותם או שהם כבר נחצו מזמן בהנהגה המכחשת לעם, משקרת לו ומנהלת אותו בצורה שנגד רצונו, בלא להציג לו את כל המידע, בשקרים, בסחטנות ובשאר אמצעים שגם את וגם אני יודעים שקיימים. וכי העם לא הוכיח את רצונו בבחירות? וכי העם בחר בדרך הזו או בדרך אחרת? זה מה ששרון הבטיח כאשר עלה לשלטון? זה מה שרוצה המפלגה שלו? מדוע הוא מפחד ללכת למשאל עם? האם זה דמוקרטי לצרף את קולות הערבים להחלטה שאין ספק שהיא נוגעת ליהודים ושהם צריכים להיות המחליטים בה? האם אין זה חוצה קווים אדומים לפנות אזרחים?
אני מוכן לפינוי – נראה נא את אנשי השמאל מסכימים לפינוי מספר זהה של משפחות מרחובות רמלה ולוד, משפחות ערבים המפריעות לחיים התקינים של היהודים במקום. וכי מי יסכים לזה? כולנו יודעים איזה זעקות חמס תהיינה על כך שהדבר נוגד כל ערך מוסרי. האם אין זה חוצה קווים אדומים להפנות עורף לאחיך, בני עמך, לטובת מוסר מעוות וקידום קריירה פוליטית, פרס נובל לשלום או פרס אחר כל שהוא?
כל השאלות האלו הן שאלות שחוצות הרבה מאוד קווים אדומים. אל לנו, אנשי האמונה, להרכין את ראשינו בצייתנות. נהגנו כך [בגלות], מחוסר ברירה, אבל היום הגיע הזמן לחזור לעצמינו, לגאווה היהודית שלנו, ולחנך את כל העם לכך. יש לנו דרך, יש לנו תורה, יש לנו מסורת ואנחנו גאים בכל אלה. לא ניתן שירמסו אותם.
עם ישראל חזר לארצו והקים את גופו, את מערכות חייו הגשמיות לתחייה. עכשיו הגיע זמן הפחת הרוח בגוף הזה, בירור ערכי חייו של עם ישראל, מהי מטרתו שאותה צריכים לשרת כל חלקיו הגופניים כגון הצבא, הממשלה, התרבות וכו'. אם לא נעמוד היום על ערכים אלו – לשם מה הוקם הגוף?
אני יודע שהתשובה נכתבה ב'קיצוניות'. אני באמת מבקש ממך להתחשב בסערת הרוח הציבורית כולה שעומדת מאחורי סערת רוחי בשעה שאני כותב את הדברים.
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il
