כולם יודעים שלקב"ה אין גוף ושאסור לנו לדמיין אותו ושלא נראה את פניו. אז בתפילה או במחשבה על הקב"ה מה בדיוק עושים? אני אמורה לשים לעצמי מעין מסך שחור כדי לא לדמיין? כדי שאני אבין שזוהי המחיצה שלי עם ה'? בעיקרון אני תמיד חושבת על ריבוע שחור…..אך האם כך זה בסדר?
שלום וברכה.
שאלתך מאד מרתקת ונוגעת לכמה עניינים עמוקים.
אתחיל קודם כל בעצה מעשית פשוטה – כשאת מדברת בטלפון, את לא רואה אף אחד למרות שברור לך שיש מי ששומע. נראה לי שכך אפשר להרגיש בצורה הפשוטה ביותר בתפילה. חלילה, לא לדמיין שיש צורה מסויימת לקב"ה שאנחנו עומדים מולה, אבל לחוש ולהרגיש שהקב"ה שומע אותנו, ודווקא בגלל שאין לו צורה וגוף והוא נמצא למעלה מכל אלו. מחשבה על ריבוע שחור הוא לדעתי עצה פחות טובה, כי הצבע השחור מתקשר אצלנו לריקנות לדברים פחות סימפטיים, בעוד שהקב"ה הוא מקור כל הטוב והאור והשפע שיש בעולם, ודוקא בגלל זה אנחנו פונים אליו.
ועכשיו ארחיב קצת בעניין חשוב, שכאשר תחשבי עליו זה יהיה לך עוד יותר קל – במילים פשוטות אפשר לומר שמבחינה מסויימת יש הפרדה בין השכל לבין הרגש והדמיון.
באופן שכלי אנו יודעים שלה' אין גוף ואינו דמות הגוף – "כי לא יראני האדם וחי". אולם אין זו התמונה כולה: הקב"ה גם מתגלה בעולם, מאיר ומחייה אותו! דוקא מפני גדולתו של הקב"ה הוא מתגלה גם בעולם הזה – משל לשמש שהיא עצמה מרוחקת מהעולם אך מאירה ומחייה כל פינה בו.
ההרגשה בתפילה שאנו עומדים לפני אבא – מלך נועדה להמחיש לנו, בכלים האנושיים שבידינו, את קרבתו של הקב"ה אלינו. חשוב מאוד, כדבריך, שתמיד יהיה לנו בראש שהקב"ה עצמו מובדל מהעולם הזה, ושאנחנו לא מדמיינים אותו בעצמו כי זה פשוט לא שייך. אחרי שזוכרים זאת, אין בעיה לתת לרגש לזרום בחופשיות. האדם אינו רק שכל אלא גם רגש, ולכוחות הרגש יש תפקיד לעזור לכוחות השכל. אחרי שהשכל הגיע למסקנה שהקב"ה מתגלה בעולם, אוהב אותו ומשגיח עליו – הריהו רותם את כוחות הרגש שיעזרו לו להרגיש זאת. לכן, מותר לנו וחובה לנו באופן רגשי לפתוח את כל ליבנו אליו, אבל כאמור חלילה לא לדמיין אותו כגוף.
הייתי רוצה להעתיק בעניין דבריו הנפלאים של הרב קוק על השכל והרגש (עין איה, שבת פרק א, כ): "השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כל כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשמרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן, אלא שעל גביהם צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן…" אם תרצי את מוזמנת לעיין בפסקה כולה.
לסיום אומר כי שתי בחינות אלו, של נבדלותו של הקב"ה יחד עם התגלותו בעולם, באות לידי ביטוי גם בנוסח התפילה. נוסח כל ברכה מתחיל בגוף שני 'ברוך אתה ה'…' ומסיים בגוף שלישי – לדוגמא, בורא פרי העץ (ולא 'שבראת'). כך גם בסדר ברכות שמונה עשרה אנו מתחילים בתאור התגלות ה' בעולם (ברכת מחיה המתים) ואח"כ 'אתה קדוש' – עצמותו של הקב"ה נבדלת מהעולם.
להרחבה תקראי בספר אורות את תחילת "זרעונים".
יאיר, חברים מקשיבים
