איך להסביר לחברה על שמירת נגיעה ועל היופי שבמצוות?

לק"י

לשואלת היקרה ולחברה הטובה שלך שלום!
ראשית, מלוא ההתנצלות על ההתעכבות עם התשובה.
מתוך מה שכתבת את לא רוצה לכפות עליה משהו אלא רק לתת לה לראות את האור ואת הטוב בזה.
זה דבר נפלא וזה מראה על הבערה הזו שבך.
לרוב אנשים שואטים קדימה עם הדעות שלהם ומנסים להראות לאנשים אותו כי זה באמת יקר.
זה לא נאמר מתוך זלזול, חס וחלילה, אלא מהערכה אמיתית.
המצב שלך זה שאת מרגישה שיש לך זהב ביד ואת רוצה להראות לחברה שלך את הזהב שמצאת, מה שמזכיר את הפסוק "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי, פרק ב´, פסוק ד´), באמת כשהיחס לזה, להבדיל, הוא כמו לכסף ולזהב שבאמת מחפשים, אז גם זוכים להמשך "אָז תָּבִין יִרְאַת ה´ וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא" (משלי, פרק ב´, פסוק ה´).
זה אומר שיש פה תנועה דו כיוונית.
התנועה כלפיך פנימה – שאת מחפשת את יראת ה´ ואת דרכיו ככסף וכמטמונים ומגיעה ב"ה לדעת אלוקים, ומצד שני את גם מאירה את זה לסובבים אותך, וזה בעצם השאלה שלך שבו ניגע אחרי דברי החיזוק ששאבנו מהמציאות שאת מתארת.
דברי חיזוק שגם שואבים מעצם הקשר.
זה נכון שצריך לדעת איך להכיל קשר ידידות שכזה ולדעת להיות מושפעים לטובה ולא לרעה (וזה נכון לגבי כל קשר עם אדם, גם עם החברות באולפנא), אבל כששומעים על כך שואבים חיזוק בנוגע לאחדות בעם.
זכית!
רק לפני שנתחיל לענות על השאלה נדגיש שעם כל הרצון באמת לבוא ולהסביר את זה מהמקום התורני וציווי ה´, שאפשר לעשות, אנחנו יותר ננסה להסביר את המימד הפנימי ואת הרעיוני שיש בשמירת הנגיעה כי בשביל לשמור נגיעה בין בני זוג צריך ששניהם יהיו במקום הזה, ובמקרה הזה החבר הוא אתאיסט (מה שקצת מוציא את הדת, אם כי התשובה מגיעה מאוד מהמקום הזה, רק סגנון הכתיבה והתשובה תהיה מעט שונה).
מה שנקרא "צריך שנים לטנגו".

[פרט – שמירת נגיעה]
זה נכון שחברה שלך באמת רוצה להיות עם החבר הנוכחי שלה, ובאמת התקווה היא שזה יהיה החבר היחיד שלה ובעזהי"ת יזכו בעתו ובזמנו להקים בית נאמן בישראל.
הענין הוא שזה לא סובב רק סביב כמה אנשים יגעו בה (לאו בהכרח במובן הפיזי, אלא במובן המחספס, כפי שנסביר בהמשך) אלא משהו יותר גדול.
כדי להבין את אותו "משהו גדול יותר" צריך לזכור ולהבין שלא תמיד אנחנו מודעים עד הסוף למשמעות של המעשים שלנו, לא למעשים החדפעמיים וגם לא למעשים שחוזרים על עצמם.
מה שכן, אנחנו יודעים שהם משפיעים עלינו.
ענין הנגיעה לא נוגע רק בענין של אם זה הבעל העתידי שלה או לא אלא גם לענין של מה מרכזי בקשר בין בני זוג.
אמנם ב"ה יש משיכה בין בני זוג, אבל הענין הוא לא להימשך חיצונית בלבד (ונכן, לחיצוניות יש משמעות) אלא יותר במובן הפנימי.
שיהיה חיבור אמיתי בין הדברים שלא משתנים.
אישיותו של האדם היא שלו ואי אפשר לשנות את זה.
אפשר לשנות את איך שזה מתגלה אך יש לו תכונות מולדות שהן מריכבות את אישיותו.
כן, אפשר לרכוש עוד תכונות, אבל זה באמת רק גילוי של הכוחות שאיתם הוא נברא.
אותם שמות שיש לו לאדם שזלדה, על פי המדרש, מדברת עליהם בשיר "לכל איש יש שם".
לעומת זאת, החיצוניות של האדם משתנה וכך גם דעתו לגבי היופי.
הטעם של היופי משתנה עם הזמן.
אני לא אומר את זה כדי להפחיד אלא כדי להבין את המתנה הגדולה בזה, מתנה שגם יכולה להיות למועקה.
זה מתנה כי ב"ה כשגדלים הגוף משתנה וכאשר זוכים לאהוב את פנימיותו של האדם זוכים לראות את זה גם בחיצוניות וזוכים שמי שאוהבים אוהבים בלי קשר למראה ואף תמיד המראה יפה ונאה בעיני המתבונן.
לעומת זאת, זה גם יכול להיות מועקה ובעיה אם כל הדגש הוא רק חיצוניות כי אז הפנימיות לא מתגלה בחיצוניות בעיני האדם והוא עלול לחפש את מה שמתאם ונאה לו מבחינה חיצונית.
נכן, זה לא מחייב, אבל ניסינו לתת דוגמא לתיאור של מה שקורה כששמים את הדגש על החיצוניות ולא על הפנימיות
תשאלי עכשיו, ובצדק, למה אנחנו מדברים על הנושא של המראה אם כל השאלה נוגעת בנגיעה.
ובכן, הנגיעה היא ביטוי למימד של החיצוניות.
המימד הזה מקבל משמעות רק על בסיס המבנה של הפנימיות כאשר כבר נותנים ביטוי לחיבור הנשמתי.
זאת אומרת אחרי החתונה (ולצורך הענין, חתונה על פי התורה). אחרי שבאמת יש פה בנין של בית – של איש ואשה יחד, ולא רק כזוג חברים שיוצא ונפגש.
איש ואשה שהתחתנו זה חידה אחת, לעומת זוגות שעוברים לגור ביחד, לא משנה כמה זמן, שאין את החיבור הזה.
הם לעולם יוגדרו כבני זוג שגרים יחד, שכאילו יש פה פירוד מסוים.
אני לא חושב שהחברה שלך והחבר צריכים להרגיש רע שיש להם נטיה ורצון לא לשמור נגיעה.
בסופו של דבר זה דרך שהם מוצאים כדי לבטא את הרגשות שלהם.
הענין הוא שעם זה צריך שהוא באמת יבטא רגשות ולא תאוות.
ברגע שהוא מבטא תאוות זה עובר מהמקום שנמצאים שם אחד בשביל השני למקום שהשני נמצא שם בשבילי והרצונות שלי.
הנתינה הכי גדולה היא באמת הפנימיות ובשביל להגיע למקום הזה צריכים להיות נקיים כמה שאפשר באמת מהמקום החיצוני.
עם זאת, זה גם לא בריא שאין את המשיכה החיצונית, אלא שצריך לשים לו את הגבול.
אגב, גם בקשר בין בני זוג ששומרים על טהרת המשפחה צריך לזכור שיש זמן שאסור לגעת.
מה שמחדד אולי חלק בנפיצות שיש בין הרגש הזה שמושך ובונה את המשפחה ואת החיבור הפנימי, דווקא בעזרת החיצוניות, לעומת המקום שהוא יכול למוטט אותו בגלל נטיה מופרזת לחיצוניות ושיקעה בתאוות אלו.

[הכלל – תורה]
זה מה שנוגע למקום זה למקום של שמירת נגיעה, אך כפי שכתבת את רוצה להראות לה את המכלול של המצוות.
אני חושב שדרך המצווה הזו את יכולה להראות לה את המכלול בהקשר האמיתי של "איזהו גבור הכובש את יצרו" (אבות, פרק ד´, משנה א´) ו"שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות, פרק ו´, משנה ב´).
ברור שכולנו רוצים להיות חופשיים, אבל השאלה היא ממה.
בסופו של דבר אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו שולטים בחיים שלנו, אבל בסופו של דבר השאלה אם מה שאנחנו עושים בשביל להשיג את החופש הזה הוא נכון.
הגיבור האמיתי הוא מי שמצליח לשחרר את עצמו מכבלי המאסר של התאוות והיצרים שלו – לתת לנשמה את הביטוי האמיתי שלה. שהיא באמת תשאף למעלה ותקדם את האדם.
נכון, זה דורש עמל, אבל בסופו של דבר זה לתת לנו לבטא את הגדלות שבנו.
לכבוש את מה שמנמיך אותנו לגשמיות ולתת לעצמנו להתרומם לדברים הרעיוניים, לא במובן של להיות אנשים מעופפים או אנשים של מדעי הרוח, אלא אנשים שמחוברים לפנימיות שלהם, הפנימיות שמנוקה מכל מה שמגביל אותה.
בהקשר הזה הקשר הזוגי מהווה דוגמא נפלאה כי גם שם יש מימד של גשמיות, החיצוניות והנגיעה, אך במסגרת הנכונה כאשר הצד הפנימי הוא זה שמוביל.
זה גם הבן חורין שעוסק בתורה, הוא עוסק בדברים הרוחניים שמובילים את העולם. הוא עוסק באידאלים ובדבר ה´.
נכון, החבר האתיאסט אולי לא יאמין בזה מצד זה שהוא מאמין שהוא לא מאמין, אבל בסוף גם הוא יודה שגם אם הוא לא מאמין בזה מדובר בכללי חיים ובאידאלים שמכתיבים את חייו של האדם.
לפעמים זה יורד לפרטים ולפרטי פרטים, אך גם אז יש מימד של כללים כפי שאנחנו לומדים בתוך המשנה ובתוך הגמרא.
כך, גם למי אומר שהוא לא מאמין שיש בורא, אם הוא אמיתי אז הוא יכבד את התורה שכן היא מבטאת דרך חיים של אידאלים.
להגיע למקום כזה שבו האדם חי את החיים שלו רק על פי האידאלים ובזה הוא מתעסק, צריך להיות אדם שהוא בן חורין ולא אחד שכבול לדברים שלא נותנים לו להגיע למעוף הזה.
אני חושב שתוכלי למצוא גם דבריו של פרופ´ משה קווה היבט מענין על זה שהאדם תמיד כפוף למשהו יותר גדול ממנו ולא ליצריו.
את הדברים תוכלי למצוא בקישור: http://www.hadracha.org/he/vw.asp?id=2692

[חבר אתאיסט]
החשש הזה שלך בנוגע לחבר האתאיסט של חברה שלך היא באמת במקום ואם אהיה הכי כנה אגיד לך שאין לי בשביל זה פיתרון או מחשבה מה לעשות.
זאת אומרת, המחשבה שלי היא עכשיו להגיד לך שבאמת אין לך מה לעשות.
הבחירה הזו היא של החברה שלך וכל כמה שיתכן וזה ישפיע עליה התנהגותית, או יותר נכון אמונית, זו בחירה שלה.
נכון, זה כואב, אבל זה מציאות.
החשש הוא חשש אמיתי.
אם כן, מה כן אפשר לעשות?
להמשיך לשמור איתה על קשר ולהיות חברה שלה במובן הכנה.
לא בשביל ולא כדי אלא למען.
למען חברה שלך כי היא חשובה לך, וברור שאם עד עכשיו שמרתן על קשר למרות המסגרות השונות ולמרות השוני אז החברות יכולה להימשך, ופה אנחנו חוזרים לדברי החיזוק ששאבנו משתיכן בתחילת התשובה.
זה לא אומר שאת חייבת לקבל את החבר שלה ולהתידד איתו, כן להיות אנושיים, אבל את לא חייבת להגיד לחברה שלך שאת מחבבת אותו.
וב"ה היות ואתן חברות את יכולה להגיד לה שאם הקשר הזה פוגע בה שהיא חשובה לך וחשוב שהיא תדע שאת רואה שזה פוגע, וזה לא משנה אם החבר אתאיסט או לא, וגם אם הוא דוס והוא איתה או עם חברה אחרת שלך שתגדירי יותר דתיה.

אני מקווה שהדברים הועילו לך ולחברתך.
אם יש משהו לא ברור, משהו שתרצו שנרחיב עליו או שאלות נוספות שתיכן יכולות להרגיש בנח לפנות ולשאול ולברר על נושא זה או על נושאים אחרים.
הרבה הצלחה ושוב פעם מחילה שהתעכבנו ועל התשובה הארוכה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com