אני מדריך בשבט מעלות, וככל שעובר הזמן אני מתלבט יותר ויותר בשאלה מה בונה חברה(-שבט,סניף וכדומה) חזקה וערכית???
מהם המרכיבים האמיתיים שיבנו חברה מלוכדת ,אכפתית ומשפיעה שתשאיר אותי בבטחון מלא שגם לאחר שאני אעזוב את ההדרכה ולא יהיה להם "בייביסיטר" הם ימשיכו להתקדם ולהתפתח בניגוד למה שקרה לשבט שלנו(אלעד)- "הפוטנציאל המבוזבז של הסניף"?
אני לא בטוח למשל מה עדיף, לחנך את החניכים ללימוד עצמי שכולל ערכים או שאולי עדיף שקודם כל "שיהיו בני אדם" – מתעניינים בסביבה, בעלי אחריות הדדית,עין טובה, נאמנות לחברים ורק אחרי זה לעבוד במישור האישי?
ובקיצור, מה הם היסודות לחברה המושלמת(בשאיפה)??
אשמח אם תענו בפירוט.
מדריך יקר!
ראשית ישר כח על העלאת השאלה החשובה.
שאלה מאד קשה שאלת, שאלה שעוררה אותי לחשוב רבות. מה שברור לי שאין לי תשובה מוחלטת ובטוחה. מדובר באנשים, תהליכים, מאורעות, אישיות, מציאות – שקשה מאד לצפות מראש מה יהיה בהמשך דרכם, ובכלל – מה יהיה בעתיד. אם היינו יודעים את התשובה לשאלה גדולה זו של הדרך הנכונה לחינוך – העולם היה נראה הרבה יותר טוב.
ועם זאת, אי אפשר שלא לנסות לענות ולתת כיווני חשיבה.
ראשית – צריך לדבר וללמד הרבה תורה. זה הבסיס להכל – למידות, לערכים, לאחריות הדדית, לעין טובה וכו' וכו'. מהתורה יש הכל. ועליך להעביר לילדים מסר זה: התורה היא חיינו ובה אנו מוצאים הכוונה לכל דרכינו. אם הם אכן יפנימו שהתורה היא מרכז – הם ידעו לחפש בה תשובות גם כשאתה כבר לא תהיה המדריך שלהם. הם ידעו שהמדריך האמיתי והגדול היא התורה. נכון שצריך לעשות זאת בחכמה רבה בגיל הזה – להעביר להם מסרים תורניים בצורה כזאת שלא ישמע שאתה חוזר על עצמך במסר שנשמע "שבלוני". אבל לפחות אצלך בראש – זה צריך להיות מסר מרכזי.
אבל כמו שכתבת, יש בסיס מסויים הקודם לתורה "דרך ארץ קדמה לתורה". יש מוסר טבעי שהקב"ה חקק באדם, וגם אליו אדם צריך להיות מודע ולפעול לפיו. לפעמים יש מצב שבו יש קלקול במוסר הטבעי הזה, ואז לפני שעוסקים בתורה – יש לבנות את מה שהגדרת "שיהיו בני אדם".
שאלת – לחנך לערכים או שיהיו קודם בני אדם, אבל נראה לי שזה לא 'או או'. אנו מתפללים כל יום: "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות , ולקיים…" . אין ציווי אחד לכולם – אלא כולם צריכים לעשות הכל. ולכן לדעתי אתה צריך "לירות לכל הכיוונים", ולהפעיל מגמות שונות בו זמנית. אי אפשר אף פעם לדעת איזה פעולה תשפיע על איזה חניך – ולכן חשוב לגוון עד כמה שניתן. מצד אחד להקדיש חלק מהפעולות שלך ללימוד עצמי, ופיתוח האישיות הבודדת. ומצד שני – להקדיש חלק מהפעולות ללימוד ומשחק בנושא אחריות הדדית וטובת הכלל. וגם אין סדר רצוי: זה תלוי מה חשוב כרגע. אם אתה מרגיש שכרגע צריך לטפל בנושא ארץ ישראל – אז תדבר על זה. ואם השבוע היתה בעיה של זלזול בין אדם לחברו – תקדיש לזה כמה פעולות.
מהכיוון הדידקטי: חשוב שתעסוק במה שאתה טוב ואוהב. אם אתה "מחובר" לפעולה שאתה הולך להעביר – זה יצליח. אם זה בא מנקודה פנימית, כואבת, חשובה, אצלך ובתוכך – אז המסר יעבור. תכין פעולות ש"בוערות" לך בנשמה. גם אם בהתחלה החניכים יזלזלו (במקרה הרע) או לא יתלהבו (במקרה הטוב) – אל תשים לב – תמשיך. גם למשה רבנו לקח הרבה זמן לשכנע את עם ישראל שכדאי לצאת מהשיעבוד…
ונקודה אחרונה – דמות מופת לחיקוי. חשוב שלילדים יהיה דמות גדולה, רצינית, בעלת מידות, בעלת חזון ואידיאל . [והכוונה – אליך המדריך]. אליך הם מסתכלים, וממך הם לומדים. מה שאתה תעשה, תשדר, תדבר, תאמין – הם אחריך. אתה דמות מאד משפיעה ובעלת כוח ועוצמה. ולכן אתה חייב לעבוד על עצמך – בכל התחומים שכתבת עליהם. אתה לא צריך להיות מושלם – אבל אתה כן צריך להיות אחד כזה שלוקח את עצמו, את חייו, את מעשיו, את אמונותיו, את דיבוריו – ברצינות ובכוונה הראויה. אתה צריך להיות כזה שעוד הרבה שנים אחר כך – יזכרו אותך ואת הפעולות שלך. לא רק את התוכן , אלא את הרוח והאישיות שהקרינה מהם.
תלמד ותאמר את הפסוק הבא בכוונה גדולה: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו."
משימה גדולה – וה' יצלח דרכך.
נעמי.
