איך להתכונן לתשעה באב

שלום וברכה.

ראשית, אני מצטער אם התשובה הגיעה "מאוחר מידי".

את שואלת איך אפשר להרגיש. את מחפשת דרכים מעשיות להשפיע על הרגש – בחמשה ימים. לצערי אני לא בטוח שזה אפשרי. כלומר, אפשר להשפיע על הרגש מאוד מהר, ואני אולי אנסה בהמשך לכתוב כמה אפשרויות, אבל צריך לדעת שהרגש הוא רק מסגרת, וכדי להיות אבלים על חורבן הבית, צריך יותר מזה.

בעיני אין ערך גדול לנסיון כפוי להיות עצוב על דבר שלא מעציב אותך. זה דומה לדעתי לנסיונות המוטעים שלנו כחברה להיות עצובים ביום השואה ע"י כל מיני אפקטים, וע"י נסיונות לעורר רגשות של כאב בהזכרת שמות פרטיים וסיפורים פרטיים. יש רבים שבצפירה ביום השואה מנסים בכוח לחשוב מחשבות עצובות כדי לעורר את עצמם לבכי. הם רואים הישג בעצם היכולת שלהם לבכות על מאורעות השואה. לצערי אני חושב שבדרך הזו יום השואה יאבד את משמעותו עבור הדור הבא.

מגמה דומה אפשר לראות ביחס שלנו לתשעה באב. כל מיני אנשים מנסים לכתוב מאמרים מרגשים המתארים את מאורעות החורבן, לעשות סרטים, להעביר פעולות מרגשות וכדו'. אני לא חושב שדבר כזה יכול לעזור. זה פשוט לא אמיתי. אי אפשר להצטער באמת על אנשים שמתו לפני מאות שנים. גם אין לזה ערך גדול במיוחד.

אבל אמיתי, לדעתי, יכול להיות רק על דבר שחסר לנו עכשיו. וזו לדעתי גם מטרתו של תשעה באב. כלומר, תשעה באב צריך להיות יום שבו אנו מתעסקים בהפנמת החסרון של בית המקדש ובביטוי האבל הלאומי שלנו על הדבר הזה שאנו חסרים אותו עכשיו. באופן הזה האומה משמרת את התקוה שלה ואת הנכונות שלה להתרומם מחדש ולבנות את ביהמ"ק. אנחנו לא מקבלים את המציאות וממשיכים הלאה, אנו עדיין אבלים ועדיין מצפים לשינוי הדברים. ואכן בזכות היום הזה ובזכות דברים אחרים עם ישראל שימר לאורך הגלות את התקוה הגדולה לגאולה. כמו שביטא יפה נפתלי הרץ אימבר בהמנון הלאומי, כל זמן שהלב היהודי עדיין הומה ועינו צופה לציון לא תאבד התקווה שלנו לגאולה.

לכן אני חושב שכדי להתאבל באמת בתשעה באב, צריך הרבה עבודה לאורך זמן, שעל ידה האדם מפנים את החסרון של בית המקדש. מי שלא מרגיש שבית המקדש הוא דבר שרלוונטי אליו היום וחסר לו היום ואי אפשר להמשיך בלעדיו, לא יוכל להתאבל על חסרונו באמת. הוא אולי יוכל להצליח לגרום לעצמו לבכות קצת, אבל הוא לא יצא מתשעה באב בתחושה שזה היה עבורו יום אבל אמיתי. וודאי שלא יום שמשפיע על חייו מכאן והלאה. אין מה לעשות, בחיים אין קיצורי דרך אמיתיים.

ואף על פי כן, קבעו חכמים ביום הזה כללים האומרים לעזור לאדם ליצור אווירה שבה הוא יוכל להתאבל על החורבן. חלקם הם הלכות וחלקם הנהגות, ואפשר ללמוד אותם בספרים. לפי עניות דעתי, ולא כולם יסכימו איתי, רוח הדברים היא שאדם צריך בתשעה באב לצמצם למינימום את הפעילות שלו, ולהיות עסוק בעצמו ובאבלות. לא ערב לימוד תורה, ולא ערב "לא ללימוד תורה". לא ערב חילוניים דתיים ולא "ערב אבלות לחבריה ב'". לא שיעורים מרתקים ולא סיורים בכותל או בהר הבית. במיוחד לא במקומות ששם יש קיבוץ גדול של בני נוער שגורם תמיד לאווירה של "חבר'ה". אני מבין את הנטיה לנסות ולעסוק בבנין בית המקדש ביום הזה ובתיקון כל המגרעות של עם ישראל, אבל לפי דעתי לא זו מטרת היום, ולא זו הרוח של ההנהגות הכתובות בספרים. ללכת לבית הכנסת בלילה. לשבת בנפרד מהחבר'ה. להשתדל ולומר את הקינות (גם בלילה) במתינות ובכוונה, גם אם לא מבינים הכל. מיד לאחר התפילה ללכת הביתה, ולא להתעסק בשום דבר המסיח את הדעת מן האבלות. בוודאי שלא לנסות ולהתחבר לאבל ע"י צפיה בתוכניות טלביזיה המתעסקות בתשעה באב. אם אפשר ללמוד קצת דברים פשוטים מתוך הנביאים המלמדים אותנו על החסרון הרוחני העצום שגרם לחורבן הנורא. בבוקר יש לקום לתפילה ולעשות כנ"ל. עד חצות היום לא לעסוק בשום דבר משמעותי מלבד אמירת קינות, לימוד אגדות החורבן, לימוד ספר איוב ודברים רעים שבנביאים. לא מדובר בשיעורים מאלפים – זה לא טוב. מדובר על לימוד הדברים הפשוטים והלא נעימים וניסיון להפנימם. את אגדות החורבן ניתן למצוא במסכת גיטין דף נ"ה עמוד ב' והלאה, או במדרש איכה רבה. מי שקשה לו עם הארמית יכול ללמוד מתוך ספר האגדה.

ואם בכל זאת זה קשה ואת מחפשת להתחבר רגשית לעצב על החורבן עצמו ומה שהיה מסביבו, אפשר לקרוא מאמרים שנכתבו לעורר את הרגש הזה. את יכולה להכניס את הערכים "חורבן", "בית מקדש", ו"תשעה באב" למנוע חיפוש המאמרים באתר "כיפה" ולמצוא שם מאמרים טובים בעניין הזה.

כל מה שכתבתי היה בקיצור נמרץ, ויש הרבה מה להאריך בדברים האלו.

בבנין ירושלים ננוחם,

משה, חברים מקשיבים

moshfried@hotmail.co.il