שלום לכם! ראשית כל, ישר כח על כל המפעל החשוב הזה! אין ספק שהצלחתם להשפיע ולהגיע להמון בני נוער ולגעת בנקודות שלא תמיד יש את מי לשאול.
יש לי בעיה שמאוד מציקה לי, למרות שאף אחד לא רואה את זה כלפי חוץ. פעם הייתי מאוד שקטה, לא מתוך ביישנות אלא מתוך – א. מה יחשבו עלי לפי מה שאני אגיד? ב. אם זה לא היה משהו חשוב להגיד, אז מה זה משנה אם אני אגיד או לא? ככה גם פחות יודעים עלי ולא הרגשתי גאוותנית, לא הרגשתי שאני רוצה כ"כ שידעו ממש מי אני.
שלא תבינו לא נכון, עם חברות טובות שלי וחניכים שלי דוקא כן נפתחתי מאוד, אבל רוב האנשים האחרים פחות.
אבל לאחרונה, בעזרת לימוד ושיחות עם חברות שלי, הגעתי למסקנה שזה בכלל לא טוב – לא בשבילי, כי אני לא מוציאה את עצמי מספיק כלפי חוץ, ולא לעולם – שלא מכיר אותי באמת, וככה אני פחות יכולה להשפיע ולתרום.
בעקבות זאת התחלתי להכריח את עצמי לדבר יותר, להיפתח יותר. הבעיה היא שמאז אני פשוט מרגישה גאוותנית. כששואלים אותי מה את עושה עכשיו- אני אומרת שאני במדרשה, ואז אומרים לי: וואו, איזה יופי. כששואלים מה עשית בשרות לאומי ואני אומרת שהיתי קומונרית שנתיים, אז אומרים: כל הכבוד. יש עוד תחומים שאני נוגעת בהם עכשיו, וגם את זה אנשים מעריכים ואני מרגישה כ"כ לא נעים. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי שאני כותבת ככה. אני מרגישה כאילו שלא ברצוני אני "משווקת" את עצמי והגאווה מציקה לי מאוד. לאחר הסברים ארוכים, השאלה שלי היא: איך מצד אחד להיפתח לכולם מסביבי, להצליח להשפיע ולתרום, ומצד שני להצליח להגיע לענווה אמיתית?
שלום לך יקרה!
שאלתך ממש מקסימה ומראה על אדם בעל מידות, שחשוב לו לעבוד את ה' באמת. רציתי גם לומר לך תודה, בזכותך "נאלצתי" לחשוב על עצמי, היכן אני עומדת בנושא הזה, כדי לדעת מה לענות. החלטתי לפתוח את הספר: "אורחות צדיקים" וללמוד קצת על מידת הגאווה והענווה ובעז"ה לייעץ לך מה לעשות.
שאלתך הזכירה לי הצגה שבסופה תמיד מזכירים את נותני החסות. כיצד? בעצם, כל מה שאת עושה, אלה דברים טובים, מקסימים שתורמים להתקדמות העולם, למה לא לפרסם אותם? צריך לפרסם את המעשים אך לא לשכוח מי מכוון אותך אליהם, מי סלל לך את המסלול היפה הזה. בכל פעם ששואלים אותך מה את עושה, תוסיפי את המילים:ב"ה אני למדתי במדרשה, הקב"ה עזר לי להגיע למדרשה הזאת והיה לי כל כך טוב, ממש התחזקתי שם וכו'" את מבינה? אל תשכחי מי עזר לך להוציא את כוחותיך לאור, ואם היה לך טוב ורק אישיותך גדלה, צריך לומר תודה, לפרגן ל"נותן החסות". אני חושבת שתפקידך הוא לחזק אנשים, להובילם לדרך הישר, דווקא בגלל שיש לך רצון להתקדם תעשי זאת ואל תשכחי את מי ששם למעלה דואג לך.
כך אני חושבת "תשתיקי את מצפונך" ותראי שלא תרגישי גאווה אלא הפוך, תרגישי בכל רגע את החוט שמקשר בינך לבין בוראך, ובעז"ה הוא יובילך רק לטוב ולהצלחה.
בספר "אורחות צדיקים" מדבר הרב על גאווה חיובית, כן, יש דבר כזה. "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי" צריך להוסיף הודאה לבורא. עצם ההודאה לבורא גורמת לאדם שמחה שהוא עבדו של הקב"ה, מחזק את הקשר וגורם לרצון להתקרב אליו. היא מבטאת את האמונה האמיתית, התבטלות רצונך כלפי רצונו יתברך. אתה יודע ומודה שכל מה שעושה ה' זה לטובה והוא יודע מה טוב לך.
חלק מהגאווה החיובית היא לשמוח במידות הטובות שיש בך. האדם צריך להיות מודע למידותיו הטובות כדי לפתח אותם, להשתמש בהם לטובת הכלל ולעבוד את ה' בשלימות.
לעומת זה, יש את הענווה שלילית. אדם שמשפיל עצמו, מתבייש, לא מודע למעלותיו. הקב"ה לא מבקש זאת מהאדם. הוא כן רוצה שהאדם יאהב את עצמו ויכיר במעלותיו.
המשיכי לפעול ולעבוד ואל תשכחי לומר תודה למי שדואג לך…
אשמח לשמוע האם עזרתי לך.
רעות
yohi253@walla.com
