איך לשחרר?

שאלת הגולש

שבוע טוב.. זאת פעם ראשונה שאני שואלת שאלה ואשמח אם בכ"ז תענו רק לי ולא תפרסמו..
לשאלתי.. אני מדריכה כבר שנתיים וביום שלישי אני עוזבת. עברתי עם חניכים שלי כ"כ הרבה!! היו נפילות והיו עליות, היה לי שנה אחת מד"ש שלא הסתדרנו ובשנה השנייה היה מד"ש שהסתדרנו מעולה.. אני גם מדריכת חוץ, והיו באמת קשיים להכנס לסניף, אבל מהרגע שנכנסתי- זה באמת כאילו נכנסתי למשפחה!! אז חזרה לחניכים שלי. אחרי שעברתי איתם כ"כ הרבה, אני משתמשת בקלישאה אבל היא באמת נכונה לגביי- הם כמו ילדים שלי!! אני באמת מחוברת אליהם בנימי נפשי. איך אני יכולה לעזוב אותם עכשיו? איך אני יכולה למסור אותם למדריכות חדשות? אני לא מצליחה לדמיין את עצמי בלעדיהם!! אני גם צריכה עכשיו לשחרר. לתת מקום למדריכות החדשות. לא להגיע לסניף כמה זמן, לא לדבר איתם.. איך זה אפשרי? איך אני אצליח לתת להם את המקום שהם יצטרכו ולא להתעניין ולהתערב יותר מידי??
סליחה על הבלבול וגם על הבקשה לא לפרסם.. ותודה מראש!!

תשובה

שלום יקרה!

לפני הכל, אני רוצה לומר לך שכוייח עצום! על כמה דברים שממש עוררו אצלי התפעלות רבה. הדבר הראשון, העשייה שלך בסניף, מתקבל מדברייך רושם שההדרכה לא היתה דבר פשוט בהתחלה אבל בכ"ז המשכת לפעול, בכל מקום זה לא פשוט ואני בטוחה שעוד יותר בסניף אחר מהסניף שבו גדלת, שבכך מצטרף קושי להכיר את הנפשות הפעולות ואת ההלך בסניף, על כל זה- הנתינה והעשייה- שכוייח ראשון! J

דבר שני, הוא ההבנה החשובה ששמת אליה לב, הצורך לשחרר ולתת מקום למדריכות החדשות. זוהי ההבנה חשובה, שלא מובן מאליו שהגעת אליה. אני מעריכה את זה וזה חשוב גם עבורך וגם המדריכים הנכנסים. כיוון שיש לך ההבנה והרצון, אנסה לתת כלים שיסייעו לך בכך:

ראשית, עבודת ההדרכה היא עבודה חשובה מאד (אמנם היא לא 'עבודה' רגילה אבל אני חושבת שהתייחסות אליה היא כמו לעבודה רגילה אם לא יותר).בואי לרגע נחשוב – [מהי המטרה של ההדרכה?]
הדרכה היא לתת כיוון, לסלול דרך.
לתת דרכים נכונות וחשובות לחיות את החיים בצורה נכונה.
אנחנו מנסים לקדם את החניכים בנקודה שהם נמצאים.

החניכים שלך פגשו אותך, למדו ממך, התקדמו הן ברמה אישית והן ברמה שבטית. כל זה מהעבודה הקדושה שלך!
עכשיו באותים מדריכיםות חדשיםות וגם רוצים לקדם ולעשות טוב לחניכים ואת זה הם ייעשו מנק' המבט שלהם-מההסתכלות שלהם על הכל, ויקדמו את החניכים בצורה אחרת ובנקודות האחרות ממה שאת קידמת.
במילים אחרות- לך היה תפקיד להעביר את החניכים תהליך בנושאים מסוימים ועכשיו תפקיד המדריכים האחרים לקדם ולהעביר אותם תהליך בנושאים אחרים שהם רואים לנכון.
חשוב להדגיש- זה לא בא על חשבון החינוך והעבודה שלך עם החניכים. וחס ושלום לא בא לקלקל את מה שאת עשית אלא להוסיף עוד קומה בנוסף למה שאת בנית. את הקומה הזו לא היה ניתן לבנות לולא מה שאת בנית.
אני בטוחה שאם תסתכלי על עצמך לשנייה, בטוח שהיה איש חינוך (קומונרית,מדריכה, מורה וכד') שקידם אותך ושהשפיע עלייך רבות, אחרי תקופה הוא עזב, הגיע מישהו אחר ונתן לך דברים אחרים שגם קידמו מאוד והוסיף על הראשון.
המפגש בהמהלך החיים עם אנשי חינוך שונים, בעלי זוויות ראייה שונות, מאפשר לנו לצמוח עוד ועוד. כל אחד תורם לנו עוד חלק, ועוזר לנו לפתח עוד צד בנו…

אם נתבונן על הדברים בצורה הזו, בעצם נבין, שאחרי שנתת להם כל כך הרבה על ידי עשייה, עכשיו הזמן לתת להם על ידי שיחרור… כי דווקא על ידי זה שתשחררי ותתני מקום למדריכים חדשים, את נותנת להם הזדמנות לסוג חדש של צמיחה…

איך בא לידי ביטוי השיחרור הזה?
קודם כל בלסמוך על החניכים שלך, שהם יוציאו את המקסימום מהמדריכים שלהם…
אחר כך לסמוך על המדריכים החדשים שהם יודעים מה לעשות…
וגם לתת קצת מרחב. למשל לא להגיע לסניף חודש-חודשיים (כמה שנראה לך לנכון) כדי שהחניכים יהיו יכולים בנחת להתחבר למדריכים ולהיות מוכנים לקבל מהם.
אני מאמינה שאם תאמצי את נקודת הראייה הזו- ['אני עושה מה שטוב להם, אוהבת אותם באמת ולכן משחררת'], אז יהיה לך הרבה יותר קל לשחרר…ואולי אפילו טבעי.

נקודה שנייה שאתייחס אליה וארחיב מעט עליה היא השחרור בכלל בחיים.
אנחנו נשלחים לבצע ולעשות כל מיני תפקידים בחיים. פעם זה הדרכה, פעם זה וועדת על באולפנה, פעם זה לעזור להורים בתקופה לחוצה, פעם זה עזרה כלכלית למשפחה במצוקה, פעם זה שירות לאומיצבאי, פעם זה להיות אמא לילד בן שנה ופעם זה להיות אמא לילד שיוצא לישיבה תיכונית.
כל תפקיד שיהיה תמיד יסתיים או ישתנה באופיו אחרי תקופה. איך עושים זאת?
כאן אנחנו נדרשים להשתמש במידת [הענווה].
ההבנה שאני [שליחה של הקב"ה], במקום שצריך אותי אהיה עד הסוף ואעשה הכי טוב שאני יכולה באמצעות הכוחות שה' נתן לי, אבל ברגע שהסתיים נבין שזהו נשלחנו לסיטואציה המסוימת הזו וזהו נגמר תפקידנו בה! ועכשיו אפשר להסתער על המשימה הבאה שעומדת לפתחנו (או שאנחנו יכולים לחפש אותה סביבנו).
יש שיר של לאה גולדברג שאני מאד אוהבת את הפיזמון שלו- "אנא אלי, עשה אותי כלי לשליחותך"- הוא מבטא את הרצון להיות כלי לכל שליחות שתהיה, לכלי יכול להיות הרבה שימושים, פעם מכינים בו מרק ופעם אורז, תמיד יהיה לו שימוש אבל לא תמיד הוא שימוש קבוע. אגיד אולי דבר חריף מעט אבל חוויתי אותו על בשרי והוא חשוב בעיניי-[ אם לא נדע לשחרר מהתפקיד ששימשנו, זה יכול להעיב על מה שעשינו קודם באותו תפקיד].

הנקודה הזו מביאה אותי לנקודה האחרונה והיא מעשית יותר…
(ואני קצת זהירה, מכיוון שאינני מכירה אותך אבל זה קיים אצל הרבה בני נוער וצעירים, אולי זה קיים אצלך)
אולי עזיבת ההדרכה גורמת לך לחשוב מחשבות כמו
'מה אני אעשה עכשיו?!
מה אני שווה מבלי לתרום?
אני לא אגואיסטית ורוצה לעשות טוב בעולם, וכו"

אז ככה- המחשבה הזו נכונה מאד מצד אחד! נבראנו כאנשים שרוצים לתת! וכמו שכתבתי בפסקה הקודמת "עשה אוותי כלי לשליחותך" אנחנו כלים להופעת טוב בעולם ורוצים לעשות טוב.
זאת מחשבה מצויינת!
וכדאי להעביר את המחשבה הזו למעשה…
עד היום התנסית בסוג מסויים של נתינה – שקשורה בעולם החינוך אבל יש מלא!! מקומות לתרום ואם את רוצה להמשיך את העשייה שלך, להרגיש שיש משהו טוב שאת עושה למען האחר, לא חסר איפה להתנדב!
(רק כדוגמה- גמ"חים כל שבוע בימי חמישירביעי, מועדוניות רווחה, בתי אבות, בתי חולים, אצל משפחות שיש להם הרבה ילדים ילד מוגבל שדורש יותר סיוע והתייחסות, עמותות למניהן. באמת לא חסר ואני בטוחה שאת יכולה למצוא דבר שיספק אותך, ואפילו יעזרו לך ללמוד על עצמך דברים חדשים)
ובנוסף – נכון שאנחנו רוצים לתרום ולסייע לאנשים מבחוץ,
אבל האם שמנו לב לאנשים שמסביבנו ביום יום שצריכים התייחסות כלשהי? חברהאחיםהורים. במיוחד אחרי הדרכת חוץ שנמצאים פחות בבית.
זו הזדמנות לשים לב האם האנשים הקרובים אלינו זקוקים לעזרה טכנית או אפילו לתמיכה רגשית ואולי אנחנו יכולים לסייע בידם. "עניי ביתך קודמים לעניי עירך ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת".

מתאים לסיים בברכה- "לכי בכוחך זה והושעת את ישראל". באמת! מהשאלה שלך ניכר שיש לך רצונות אדיריים וגם יכולות נפלאות אז רק נותר לי לאחל לך שתמשיכי בדרכך, לסייע ולתרום בכל דרך שהיא.

מוזמנת להוסיף ולשאול כמובן.
בהצלחה,רינת
rinathaber@gmail.com

יג בטבת התשעה

קרא עוד..