איפה מסירות הנפש בקיום מצוות?

שלום וברכה,
ראשית – כל הכבוד על השאלה היפה והנפלאה. הלואי שתמיד תהיה עסוק בעניני עבודת ה'.
התשובה לשאלה היא פשוטה מאוד. כדבריך, אנחנו צריכים לסמוך על הקב"ה וללכת אחריו בעינים עצומות. אולם, איך נדע מה הקב"ה רוצה שנעשה? באיזו דרך הוא מוביל אותנו?
התשובה היא כמובן שהקב"ה גילה לנו את רצונו בתורה (שבכתב ושבעל פה), ובתורה כתוב שפיקוח נפש דוחה רק שלש עבירות חמורות. מלבדן, אדם שיסכן את נפשו למען קיום מצוה הריהו חוטא ועושה נגד רצון ה' (אמנם, במצבים מסוימים יש אומרים שמותר למסור את הנפש, כגון שגוי מאיים על אדם שאם הוא לא יאכל חזיר הגוי יהרוג אותו. במקרה זה מותר לאכול את החזיר, יש אומרים שאסור למסור את הנפש ויש אומרים שמותר).
גם כאשר לא מדובר על פיקוח נפש ממש, אלא על מצב של חולי, הקב"ה לימד אותנו בתורה מתי הוא רוצה שנקיים בכל זאת את המצוה – למשל, אסור לחלל שבת לצורך חולה שאין בו סכנה – ומתי הוא רוצה שלא נקיים את המצוה אלא נשמור על בריאות גופינו.
בדיוק על מצבים כאלו אמרה התורה "בל תוסיף", ובדיוק על מצבים כאלו אנחנו אומרים בוידוי של יום כיפור "את אשר החמרת הקלתי, ואת אשר [הקלת החמרתי]". לפעמים הנטיה להחמיר במקום שאין צורך נובעת ממחשבה לא נכונה כאילו הקב"ה רוצה שנסבול, בעוד שבאמת הקב"ה רוצה שיהיה לנו הכי טוב שאפשר.

כמובן שיש מצבים בהם נכון להחמיר ולעשות דברים שלא מחוייבים בהם. על כך יש סדרת פרקים במסילת ישרים העוסקים במידת החסידות, ובהם דימה הרמח"ל את החסידות המשובחת להתנהגות של בן האוהב את אביו ולכן הוא עושה את רצונו גם אם לא נצטווה על כך במפורש: להוסיף בגמילות חסדים, להוסיף באהבת ה', ולהוסיף בכוונה בקיום המצוות. יש גם מקום שאדם יעשה לעצמו סייגים כאשר הוא חושש שיכשל, אך גם את הסייגים הללו יש לעשות במידה נכונה ולא לחנוק את החיים בלי טעם וריח. ריה"ל בספר הכוזרי, תחילת מאמר שני, מרחיב בענין זה אך לשונו אינה מונחת לפני.
בתקופת השואה היה מצב מיוחד, שבו הנאצים ימ"ש נלחמו לא רק ביהודים אלא גם ביהדות, ומצב כזה נקרא 'שעת השמד' ובו מצוה – ויש אומרים שאף חובה – למסור את הנפש, משום קידוש השם.
הגבול המדוייק בין חומרא משובחת לבין חומרא חסרת טעם ואף פסולה הוא עניין למאמר ארוך, ואם אתה רוצה אשמח לשלוח לך במייל מאמר שכתבתי פעם בנושא. כדוגמא למורכבות הנושא אציין מחלוקת שנחלקו בה הפוסקים ביחס למאכל טרף שהתערב ב60, שאז הוא מותר באכילה, האם יש עניין להחמיר ולא לאוכלו? יש אומרים שאסור להחמיר כך וזו דרך מינות, כי בכך האדם מראה כאילו התורה אינה שלמה חלילה, וכאילו התורה מתירה לאכול מאכלים אסורים. ויש אומרים שיש בכך ענין, מצד 'התרחק מן הכיעור'.
כאמור הנושא ומרתק רחב מני ים, ומה שהזמן אפשר לי כתבתי.
אשמח לתגובה
כל טוב
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il