אני ואמא שלי רבות די הרבא ובצורה קטנונית. לא אני מתחילה לריב, זאת היא שיורדת עלי. לדוגמה על חברות שלי, ואז אני מתעצבנת ומתחצפת ואם אני שותקת היא ממשיכה להעליב. פעם אחת אפילו כתבתי לה פתק מנומס על רגשותי. איך להתנהג אל אמא שלי?
שלום וברכה!
לפני הכל, ניכר מדבריך הרצון הכן שלך לכבד את אמך. אם זה בניסיון להבליג, גם כשהיא אומרת דברים שלא נעים לך לשמוע, אם זה בפתק המנומס שכתבת לה, ובכלל ברצון לשנות את המצב. הרצון הזה הוא מאד מיוחד ומאד מרגש, במיוחד לאור העובדה שכל-כך קשה לך להסתדר איתה. ומעבר לכך, זוהי נקודת פתיחה מעולה לבניית קשר אישי מחודש, בריא יותר, טוב יותר ומשמח יותר. אין לי ספק שבעזרת הרצון הטוב שלך ובתוספת מעט מאמץ הכל יסתדר!
[אבל איך?!]
את כותבת שאת מרגישה שאמא שלך "יורדת" עליך הרבה. כלומר, יש נושאים שדעותיכן חלוקות בהם, כגון החברות שבחרת לך או מה שהן עושות, ובטח קיימים עוד נושאים רבים. בשאלתך, הגדרת את המריבות שלכן כ"קטנוניות", אבל אולי כדאי לדייק ולהדגיש שמותר לחלוק אחד על השני, ואפילו לפעמים כדאי שלא להסכים בכל דבר, אך האופן שבו מביעים את חוסר ההסכמה הזה צריך להיות בוגר ושקול, ללא עלבונות לאף-אחד מן הצדדים, חס וחלילה!
לפני זמן לא ארוך, הרגשתי בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו. לא היה נושא, כמעט, שבו הסכמתי עם אמא שלי. החל בדרך חיים, השקפה ורבנים שיש לנהוג על-פי פסיקתם, ועד לסוג החברות שבחרתי לעצמי… ולא שמרדתי או שיניתי את דרך חיי לקיצוניות כלשהי, אלא שפשוט הייתי בשלב של בנייה עצמית, איזושהי התבגרות פנימית, שלא הרשתה לי לעשות דברים רק בגלל שאמרו לי לעשות אותם. אותו הצורך לבנות אישיות, גרם לי להתווכח המון, לא להסכים עם אמא ולקחת כל הערה שלה ללב (גם אם היא נאמרה מתוך רצון טוב או בצחוק!)
ומעבר לכך, גם מצידה של אמא היתה חוסר הסכמה. הרבה פעמים הרגשתי שאמא שלי מזלזלת בדברים שהכי חשובים לי, בחברות, בדרך שאני סוללת לעצמי, ברעיונות חדשים [לפעמים- בהחלט מוזרים!]. אין לי ספק שהכל נעשה מתוך רצון להראות לי מה טפל ומה עיקר, ממה להתרחק ומה לקחת לעצמי, אבל…
את הבעיה הזאת, שלא כמו הרבה בעיות, אפשר לפתור גם בעזרת צד אחד בלבד. כידוע, לכל מריבה צריך שני צדדים, ואם את לא תהווי צד אחד, לא תהיה מריבה. אבל צריכים להצטרף כאן כמה מרכיבים נוספים:
[הבנה ורצון לקבל] – אמא שלך, ללא כל ספק רוצה בטובתך! יתכן והיא טועה בדרך שבה היא מציגה בפנייך את הדברים, אך, כדאי וחשוב להקשיב, לנסות לשמוע גם את מה שלא נאמר- את האהבה והדאגה ואת העצות והרעיונות שמועילים מאד לעיתים קרובות. לא חייבים לקבל הכל, אבל קצת, לרוב, בטוח אפשר…
[תגובות מכבדות] – אמא היא אמא, ולא יעזור דבר. אנו מצווים לכבד אותה גם כשלא מסכימים וגם כשממש קשה. את ודאי מכירה את הסיפור על דמא בן נתינה שהקפיד בכבוד אביו ולא העיר אותו למרות ההפסד הממוני שהיה כרוך בכך. הגמרא (קידושין, לא.) מביאה עוד סיפור שבו ירקה אימו בפניו למול עיני כל האנשים החשובים של רומא, קרעה ממנו את בגדיו המפוארים ולמרות כל הקושי והבושה הוא הבליג. הלוואי שנזכה להגיע למדרגתו, אולם, על כל פנים, טרם הגענו גם לחומרת המעשה שעשתה שם האם… בסה"כ יש בינך ובין אמך חוסר הסכמה. ולכן, גם כשממש קשה, סופרים בלב עד שלוש, מגייסים את היצר הטוב והשלווה ואומרים בקול לחישה שקט ונעים: "אמא'לה, קשה לי לקבל / להסכים / לקיים / לשמוע / אחר, את מה שאת אומרת ואני רוצה להציג לך גם את הצד שלי / את נקודת המבט שלי / את מה שאני חושבת ורואה מהמקום שבו אני נמצאת". דיבור בנחת אף-פעם לא יאפשר לכן לגלוש למריבה או לנימה אישית בוויכוח. ובנוסף, חשוב לדעת לבקש סליחה (גם אם לא רק בי האשם…) וליצור בכך אוירה נעימה יותר ופתוחה.
[דיבור פתוח] – את כותבת שניסית כבר פעם אחת לכתוב לאמא פתק מנומס. דבר ראשון, אפשר לנסות שוב, זה לא מזיק. דבר שני, בררי עם עצמך מאיזה מקום בתוכך כתבת את הפתק? האם הוא נכתב מתוך כעס עצור, או מתוך הבנה שגם אני צריכה לשנות, ורצון להיטיב? לפעמים, גם כשכותבים בנימוס, אפשר להרגיש בין השורות שחסרה האהבה.
זו עבודת המידות קשה ביותר, אך מי שזוכים להיות מהנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זוהי זכות גדולה! התפללי לה' שתצליחי לעמוד במשימה הקשה הזו ואל תתייאשי מנפילות.
הלוואי ונצליח כולנו, בע"ה, במשימה החשובה הזו של להרבות שלום ושמחה,
מתפללת להצלחתך-הצלחתנו
שלומית
tlraaya@netvision.net.il
