שלום ובאמת כל הכבוד על האתר המדהים הזה ! (:
זה לגבי אמא שלי… אני ממש אוהבת אותה ואנחנו באמת קשורות, אבל בזמן האחרון היא עצבנית . היא מתעצבנת על כל דבר, ועל הדברים הכי קטנים! ואני כבר לא יכולה עם זה! אני משתדלת להיות הכי טובה שאפשר, אבל לא משנה כמה אני מתאמצת- בסוף על הצעד הכי קטן שאני אעשה היא תעשה עניין. וניסיתי, ניסיתי לשאול אם קרה משהו או לא יודעת .. והיא רק עוד יותר מתעצבנת. זה מתסכל! זה לא כיף כה להיות בבית. פעם הבית זה היה מקום שלא רציתי לזוז ממנו, מקום מאושר! עכשיו אני דיי שמחה לצאת.
האחיינים שלי והגיסים והאחים שלי באים- והיא צועקת עליי כל הזמן. הבית כבר לא כזה שמח כמו שהוא היה פעם, ככה אני מרגישה.. וכל זה בגלל שלאמא שלי פתאום השתנה המצברוח. וברגעים שכבר כל כך כעסתי על זה, אמרתי, 'זה לא כייף שאת עצובה כל הזמן, זה עושה את כולם עצובים', והיא רק כעסה עוד יותר ואמרה, 'כשאת עצבנית ומדוכאת, אני לא אומרת כלום, ולי אסור מידי פעם היות עצבנית?' – אז זהו, שהיא לא מידי פעם. היא כל הזמן.
והיא נהייתה אדישה כזו, היא מתנהגת כמוני. כמו ילדה מתבגרת. וזה מתסכל! באמת שאני כבר אבודה…
תודה רבה, ומצטערת אם חזרתי על דברים פה ושם. תזכו למצוות!
שלום לך יקרה!!
יישר כוח על שאלתך.
את נשמעת בחורה בוגרת במיוחד לגילך. כל הכבוד!
בשאלתך את מתארת מצב לא קל בכלל.
מה עושים כשלאמא, שהכי אוהבים, השתנה פתאום מצב הרוח?
זאת שאלה גדולה מאוד מאוד.
יכול להיות שלאמא שלך יש עכשיו קושי מסוים בחיים. אבל, אנחנו, הילדים של ההורים שלנו, כמה שאנחנו בוגרים ונפלאים, קודם כל עלינו לזכור את כלל הזהב: איננו הפסיכולוגים של ההורים שלנו.
אנחנו צריכים לכבד ולאהוב את ההורים שלנו.
להיות "בני אדם" בהתנהלות שלנו איתם.
להכיר להם טובה על כל השנים של הגידול שלנו (בכלל לא פשוט כל מה שההורים שלנו עשו עמנו מגיל אפס ועד היום!)
וחשוב מאוד:
להיות רגישים לא לדרוך על נקודות שכואבות להם. בודאי ובודאי שלא (אין לי ספק שאת אינך עושה דברים כאלה) שלא להרגיז אותם. בודאי ובודאי שלא לצעוק בבית או חלילה שלא לצעוק עליהם או חלילה שלא ליצור אווירה לא-נעימה בבית.
אמא שלך עצובה, לפעמים זה יוצא בצורת כעס, עצבנות, וצעקות. בתוכה יש לה כנראה עצב או קושי.
חשבתי, שאולי לא כדאי לומר לאמא שהיא עצובה. כנראה שהיא יודעת את זה בעצמה.
בכל פעם שאת מרגישה שהנה, אמא צועקת עליי – קודם כל כדאי לא להחמיר את המצב:
בחיים, כששני אנשים צועקים, זה הכי גרוע, זה כמו שני גלים שמתנפצים זה על זה. אבל, אם יש שני אבנים – אין שם התנגשות, וגם אם יש אבן מול גל שמתנפץ – האבן סופגת בשקט את הההתנפצות של הגל ואין התנגשות כל כך גדולה כמו אילו היו שם שני גלים וסערה ממש.
אני מציעה לך במקרים שאמא שלך כועסת או צועקת עלייך להיות כמו אבן – "להתחפש" לאבן, לשתוק, לא לומר כלום, עד שאמא מרגישה יותר טוב.
לגביי האדישות של אמא שאת מתארת – אולי כדאי לשאול אחות גדולה או אח גדול או את אבא על כך (איני יודעת כיצד נראית משפחתך, ואם יש את מי לשאול על כך – תוכלי לשאול שאלה חוזרת אם אין לך את מי לשאול)?
דבר זה עשוי לעזור. אבל, להתייעץ רק כשאמא לא שומעת, ומתוך המון המון המון כבוד ואהבה כלפיי אמא!!! (אפשר לשאול גם לגבי הקושי של הזמן האחרון באותו אופן מכבד ואוהב!!!)
בהצלחה רבה,
אנו כאן אם יש עוד שאלות!!!
רינה, חברים מקשיבים
