אמא של חניכה שלי נפטרה

שלום לך חברה יקרה!

קודם כל, אני משתתפת בצערכם. זהו מאורע בהחלט לא פשוט להתמודדות, בוודאי כאשר אתה עומד גם מהצד החינוכי.
אני לא לגמרי מבינה למה זו את שצריכה להודיע להן? אם הן לומדות באותו בי"ס, או גרות באותו אזור, סביר להניח שהן כבר יודעות את זה מההורים או מהמורה בבית הספר.
אם זה לא ממש עובד ככה, והן לא כולן באותו בית ספר, את יכולה ואולי אפילו חשוב שתיידעי מישהו כמו יועצת או מחנכת בבית הספר של החניכות האחרות. ונראה לי [שכדאי לך מאוד להתייעץ עם מישהו מיקצועי], כמו היועצת אפילו אצלך בבי"ס או בבית הספר של החניכות. הן יוכלו לתת לך כלים מקצועיים, שלא כמו האתר שלנו, שלמעשה אנחנו רק [חברים] מקשיבים, ולא יועץ מקצועי שיכול לתת לך עצה עם יותר כלים. אני חושבת שבכלל, תוכלי לשוחח עם אדם כזה ממה בדיוק את מפחדת, או מהם המצבים או התגובות שאותן את צופה בקרב החניכות, והם יוכלו לאשר או לאשש את מחשבותייך וגם להסביר לך בדיוק כיצד לנהוג בכל אחד מהמצבים.

באופן אישי, אני יכולה לספר לך שכשאנחנו היינו בכיתה ו´ (אמנם זה קצת יותר גדול מג´, אבל בכ"ז…), אמא של חברה מהסניף נפטרה בשבת, ככה שבאמת שמענו את זה מהמדריכה בסניף בשבת אחה"צ. אני אישית שמעתי עוד בערב שבת מהחברות של אמא שלי שאמא שלה חולה, וזו היתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על זה! וכאשר הגעתי לסניף, לא מצאתי את הקבוצה שלי, וכמעט הלכתי הביתה, עד שמצאתי אותן בתוך מבנה הסניף, יושבות, ואף אחת לא אמרה לי למה. עד שהמדריכה אמרה בפשטות ובלי יותר מידי הכנות, שאמא של זו וזו היתה מאוד חולה תקופה ארוכה ואתמול בערב היא נפטרה. נראה לי הייתי קצת בשוק, כמו כולן, אבל לא ממש ידענו מה לעשות עם זה. מה עושים במצב כזה. האמת? אח"כ המשכנו בפעילות כרגיל, ורק אמרנו שנלך לבקר אותה. וגם המורות בבית הספר אמרו לנו שצריך ללכת לבקר אותה. לא ממש ידענו מה עושים בניחום כזה. בסוף אני הלכתי ראשונה עם איזו מורה, ואח"כ הייתי אצלה כל יום (כי היינו חברות טובות) וכל פעם שבאו חברות אחרות שלא ידעו מה עושים במצב כזה, אז אני, כי הייתי כבר "מנוסה", "הנחתי" אותם- לקחת כיבוד, לראות אלבומים, לשאול אם היא רוצה לספר וכו´.

נראה לי שבתור מדריכה כדאי שקודם תלכי לבקר את החניכה הזו לבד, תראי מה מצבה ואם היא רוצה לראות את חברות שלה שם בשבעה. אם כן, אז כדאי שתלכי איתן לניחום אבלים, ותובילי אותן- נגיד לבקש לראות תמונות, ולשאול אם החניכה רוצה לספר על אמא שלה דברים וכדומה. שהן לא ירגישו אבודות, כי זה מצבים מביכים לגדולים ובוודאי שגם לקטנים. אולי אם הן לא יודעות אז גם להסביר להן את השלבים של האבלות- שבעה, שלושים, שנה. את התהליכיות בעיכול של האבל, לאט לאט. אבל בעדינות כמובן. להבין שזה חלק מהחיים, ולמרות שזה קשה כשזה קורה בפתאומיות או בגיל מאוד צעיר, בכל זאת יש לנו אמונה שהכל משמיים, ובעז"ה החניכה הזו וכולנו נקבל כוחות להמשיך.

יכול להיות שכן יהיה שייך לדבר על זה בהמשך, אחרי השבעה, אבל נראה לי שהן עוד קטנות, והכי טוב יהיה להן לחזור לשגרה. כדאי להכין אותן איך לדבר בעדינות עם החברה הזו, אך שלא יפחדו ממנה, או יתביישו ממנה. שגם לה יהיה איזה מקום לפורקן. אם יש איזו חניכה אחרת שהיא חברה טובה שלה במיוחד, כדאי שאליה תשימי יותר לב ותדברי איתה אחד על אחד, כי יכול להיות שהיא תיקח את זה קצת יותר קשה מהאחרות, וגם אולי תצטרך להתמודד עם שיחות יותר עמוקות עם החניכה שבאבל.

אני לא יודעת אם יש לי עוד עצות בשבילך כרגע. בכל אופן, את יותר ממוזמנת להתקשר לקו שלנו 1599-5000-54 הערב בין 21:00 ל 1:00 , ולהתייעץ בעל פה, שזה תמיד יותר קל להבין את המורכבות.

ושוב, זה ממש אחד המקרים שצריך להתייעץ עם מישהו מקצועי, כמו יועצת בית ספר או מחנכת – שלך או של החניכות. ועם המחנכת של החניכה הזו וודאי כדאי לך לדבר, כדי שיהיה ביניכן שיתוף פעולה. יכול להיות מאוד שהיא תרצה לשתף אותך בדברים שלא יהיה לה נעים לשתף את המחנכת ולהיפך, כך שכדאי שתהיו מסונכרנות.

בהצלחה רבה!
ואנחנו פה בשבילך, גם אם תרצי לפרוק בעצמך קושי או כאב שלך, ולאו דווקא של החניכות.

בהערכה רבה,

הדס.
hershko.hadas@gmail.com