שלום וברכה,
עברו עלי חודשיים לא פשוטים ולא קלים עם הרבה ירידות (גם גשמיות אך לא לכך הכוונה) עם הרבה ריפיון ויאוש ודכדוך. אני עומדת ממש לפני תחילת השירות ואני מרגישה שאני "בשיא" של משבר.תמיד היה לי קשה עם התחלות ועכשיו קשה לי כ"כ כ"כ ואני יודעת בשכל שזה טבעי והכל לטובה וה' תמיד איתי ולא לחשוב על הרע וזה עובר,וצריך פרופורציות אבל קשה לי כ"כ להכניס לי את אותם דברים ללב.המצב הנתון שבו אני נמצאת ממש ממש לא טוב לי.(לאפ אחד הוא לא טוב)ואני מנסה להתרומם ולחזור לחיים "נורמאלים" אבל אני מרגישה כמו בביצה-רק שוקעת וטובעת.ונכנסת למערבולת של מחשבות ורגשות סוערות ללא שליטה.ב"ה אף פעם לא היה לי קושי להתפלל (בסידור או במילים שלי) אל ה' לדבר איתו ולספר לו על כל דבר קטן.ועכשיו כמה שאני בושה בכך-אני לא מסוגלת. לא יכולה לזעוק ולבקש ולהתפלל כמו פעם.תמיד הרגשתי קרובה אל ה' ועכשיו דווקא באלול שהכי צריך להתקרב ולבוא ולהתפלל-זה בקושי יוצא(לא שאני מרגישה מ-מ-ש מרוחקת חלילה) אך יותר בקושי ולעיתים רחוקות.אני קוראת קצת ספרים על עבודת המידות והחשיבות להאמין בה' ישתבח ובטוב המוחלט אבל לא כ"כ מצליחה…והתחושות הקשות ו"הדאון" נשארות…
(נ.ב. יתכן מאוד שלמביט מין הצד אין זה נראה 'סיפור גדול' אך לי,שאני בפנים ולא מסוגלת להתנתק קשה מאוד)
אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי,אשמח מאוד אם תוכלו לענות במהירות ומקווה מאוד שתוכלו לעזור לי.
תודה רבה רבה….
בס"ד
שלום רב לשואלת היקרה מאד!
צר לי שאת חשה כך…
מרגישים מהשאלה את הרגשות העזים שלך.
כפי שכתבת בשאלה:
"המצב הנתון שבו אני נמצאת ממש ממש לא טוב לי… רק שוקעת וטובעת"
לא לחינם נטבע הביטוי "כל ההתחלות קשות".
נראה שאכן הביטוי הזה נכון.. לרובנו קשה להתחיל.
זמן מה חלף מאז משליחת השאלה ואת וודאי כבר חודש בשרות הלאומי, אשמח להתעדכן מהי הרגשתך בשרות והאם ההרגשה המכבידה חלפה.
דעי שלכולנו הקשר עם הקב"ה נתון לעליות וירודות. ישנם כאלו מאוזנים יותר, כך שהגרף של העליות והירידות שלהם מתון. ויש כאלו בעלי נפש רגישה ועדינה שהתזוזות בקשר עם הקב"ה נוסקות לגבהים ונופלות לצערינו לפעמים למעמקים.
העיקר- לא להתייאש.
מה שקורה ברגע שאנחנו מרגישים "לא טוב" עם תפילה היא שאנחנו נלחצים מכך, נכנסים למעגל של ירידה ומשכנעים את עצמנו שאנחנו מתרחקים מה'.
וכיון שאנחנו מרגישים כך, אנחנו פחות רוצים להתפלל כיון שאנחנו לא מרגישים את אותה הרגשה בעבר, וממילא התפילה נעשית מעושה יותר ומרוחקת יותר.
גם אני נכנסתי פעמים רבות בעבר למעגלים כאלו של שקיעה ומערבולות.
והבנתי שיכולה להיות דרך אחרת דווקא מתוך דוגמא הקשורה לקשר בין בני אדם.
כשנפגעים ממישהי/מישהו בדרך כלל קורה תהליך של התרחקות.
התהליך הזה גורם לקשר להיות טעון ולא זורם.
וכל שיחה מלווה בהרגשה לא נעימה. כיוון שכך, מנסים להמנע מקשר- מדברים פחות בטלפון, מפחיתים ביקורים ושיחות וכו'.
וכך נכנסים למעגל של התרחקות.
מה הדבר הטוב ביותר במקרה כזה?
לנסות להתנהג רגיל, לדבר הרבה, לשוחח.
ועצם הדיבור הרגיל גורם להשבת הקשר לקדמותו.
כך גם במקרה של התפילות- גם אם מרגישים שהתפילה "לא כמו שרגילים" כדאי להמשיך ולנסות.
בדיבור יומיומי, לומר לקב"ה שאת מרגישה מרוחקת, שהתפילה לא מצליחה לגעת בנשמה.
המשיכי להתפלל, לפעמים החזרת הענינים למסלולם בפן החיצוני גורמת להחזרתם בפן הפנימי יותר.
עודף מחשבות זה לא תמיד דבר רצוי.
נסי לא לשקוע במחשבות דכאוניות.
אני יודעת שזה נשמע מוזר- איך אפשר לצוות על הלב להרגיש? איך אפשר לשלוט על מחשבות דיכאוניות? אלא שלפעמים אנחנו "אוהבים" להיות בדכאון.
להשתחרר מהדיכאון זה אומר להתחיל לחיות כרגיל, לא לוותר לעצמי, לפעול ולעשות.
והרבה יותר קל להישאר בדיכאון.. במין חוסר מחויבות מחשבתית ומעשית.
ולכן כדאי לך להגביל את עצמך מלחשוב מחשבות כאלו.
נסי לצאת להתנדב, ללכת לשעורים, להתראות עם חברות- כל דבר שיפחית ממחשבות אלו.
ובעז"ה… תראי את האור בקצה המנהרה…(או אפילו לפני הקצה…)
חג שמח,
אשמח להיות עימך בקשר באימייל
rachelulu238@gmail.com
רחל.
