אני אציג תופעה שאני מכיר ואחווה עליה את חוות דעתי.. הייתי רוצה לדעת אם אני צודק ואם לא: למה?
אני קורא הרבה פעמים שאמונה זה דבר מעל השכל.
יש כאלה שקוראים לזה "ודאות אמונית" אני לא יודע איך הם כ"כ ודאיים… יש להם רוח הקודש?
יש כאלה שאומרים שהם מאמינים בגלל שיש להם נשמה אלוקית. הם אומרים שהם חלק מאלוקים והוודאות שלהם כ"כ גדולה שיש אלוקים בגלל שהם בעצמם חלק מאלוקים ולא הוכיחו להם שיש אלוקים הוכחה שכלית שהיא נחשבת אצלם להוכחה מדברם חיצוניים.
אז מה זה ודאות? זה 100%? כשהם אומרים שהאמונה היא ודאית זה אומר שהם בטוחים ב100% שאלוקים קיים? או שמא הם מכניסים עצמם לדמיונות כאילו הם בטוחים ב100% שאלוקים קיים?
איך זה שאני יהודי ואני לא יודע ב100% שאלוקים קיים? לי אין נשמה אלוקית?
אומרים שאני צריך לגלות אותה…
ע"י תפילה? אני מתפלל 3 תפילות ביום ואני לא גליתי אותה.
כי אני עדיין חושב שיש ספקות? אם זה החידוש שהנשמה האלוקית נותנת ליהודי- להיות יכול להתעלם מהספקות וע"י כך לסבור שיש אלוקים אז אני לא חושב שמדובר בדבר שמביא לידי אמונה. זה דבר שהאמונה מביאה אליו.
הרי אני יכול להתעלם מהספיקות שישו היה אלוקים וכך אני אסבור שישו הוא אלוקים. אז אולי בגלל שיש לי את היכולת הזאת אני אאמין בישו? בודאי שזה לא סיבה טובה.
בקיצור, מה שאני טוען זה לא ח"ו שאין לנו נשמה אלוקית אלא שהסיבה שגורמת לנו לגלות אותה היא ההוכחות המדעיות למעמד הר סיני. (גם ללא קשר להוכחה שיש שכר ועונש). לכן, האמונה זקוקה לתמיכת המדע ולשכל יש עליונות על האמונה שהרי הוא מוביל אליה ולא היא מובילה אליו. כמובן שאי אפשר להיות ודאי בגלל הוכחות שכליות אלא מקסימום להגיע ל99.999…% ולכן אין לדרוש מיהודי שיאמין שיסבור שיש 100% שאלוקים קיים או שהיה מעמד הר סיני. אפשר מקסימום לדרוש ממנו שאחרי שהוא גמר להתעסק בהוכחות שכליות ובירר שדווקא היהדות היא הדת הנכונה (וגם חקר דתות אחרות ובמדע) הוא יפסיק לחשוב על כך ולכן לא יעורר את הספק. או שאולי אפשר לדרוש מיהודי שיגיע למדריגת רוח הקודש, אך אי אפשר לדרוש ממו לסבור ב100% שהיהדות נכונה אם אין לו רוח הקודש!!!
האם אני צודק לדעתכם? אם לא: למה לא?
תודה רבה!
שלום לך,
קודם כל, יישר כח על השאלה היפה.
אני חושב שערבבת בשאלה שלך שני דברים נפרדים ואני מקוה שההבהרה הזו תעזור. צריך להפריד בין השכל כמברר ובודק ובין השכל כמנחה את החיים. קודם כל, בודאי שעצם האמונה נשענת על השכל, במובן הזה שאין לנו שום דרך התיחסות לעולם מלבד השכל. אבי מורי שהוא תלמיד חכם גדול רגיל להגיד שהמצוה הראשונה בתורה היא: תהיה חכם ואל תהיה טיפש. בודאי שאנחנו צריכים לברר בשכל שלנו את המחויבות שלנו לקיים את מצוות ה´ אתה גם בהחלט צודק שאי אפשר להגיע בשכל לודאות מלאה, רק בשאלות מתמטיות ולא יותר.
מצד שני, כשאנחנו חיים אנחנו לא חיים על פי השכל שלנו אלא על פי רבדים הרבה יותר עמוקים. מרן הרב קוק זצ"ל אמר שהאמונה איננה לא שכל ולא רגש. אמונה היא חיים. הדוגמא הפשוטה והנפוצה, אתה תוכל לדעת שההורים שלך הם ההורים שלך רק אם תעשה בדיקת ד.נ.א אבל אבל אני בטוח שמעולם לא עלתה על דעתך האפשרות שהם אינם ההורים שלך ושאתה צריך לודא זאת באמצעות בדיקה. אני אחדד את הדברים ואומר, שהספק יכול להיות ´חיצוני´ ויכול להיות ´פנימי´. כשהספק חיצוני, אתה מבין בשכל שאפשר להטיל ספק אבל אתה פשוט חש שהחיים שלך מנותקים מאותו ספק וברור לך שאתה מתנהג על פי אותה ודאות שבנפש שלך. אותה ודאות באמונה היא בעצם הודאות האמונית שעליה שאלת. היא לא ודאות שכלית אבל היא ודאות כזאת שהספקות של השכל לא משפיעים עליה. דוגמא נוספת, פילוסוף גדול חקר בשאלה האם באמת הוא קיים או שהוא רק חולם, ואז הגיע למסקנה – אני חושב משמע שאני קיים. זה באמת ברמה הפילוסופית אבל אני בטוח שאתה יודע שאתה קיים גם מבלי הוכחות ובטח אתה גם לא מבין למה יש צורך בהוכחות האלו.
כמובן, שהשאלה הנשאלת עכשיו היא כיצד מגיעים לאותה ודאות בנפש. כאן באמת אין תשובה אחידה, וזה מאד תלוי מה ´תופס´ כל אדם. אני לא יודע אם צריך ´לחפש´ את זה. פשוט צריך ללמוד תורה ואמונה, וצריך להתפלל, ועם הזמן, השנים, הנסיון והמודעות העצמית, האדם מבין שבעצם הוא בדרך לאותה ודאות אמונית. איך שלא יהיה, ברור שזה לא דבר מוחלט אלא ככל שהאדם גדל באמונה, הספקות פחות ופחות מטרידים אותו. אדרבה, לפעמים ההתמקדות בנסיון ליצור אותה דווקא לא עוזר ואפילו הורס. אשתי אמרה שהיא מכירה מישהי שמרוב שחפשה וודאות התרחקה מאד מאד. כמו שההתעסקות בודאות הקיום שלך רק גורמת לבעיות נפשיות יותר קשות.
לכל מה שכתבתי צריך להוסיף, שגם מי שלא הגיע לאותה ודאות אמונית, באמת מצווה על פי התורה שלא לחקור דתות אחרות וכדו´. כמובן שיש בזה סוג של סתירה עצמית (שהרי, אם האדם לא מאמין בלב שלם, מן הסתם הוא מפקפק גם בציווי הזה), אבל מצד שני הציווי של התורה נובע מכך, שהרבה מאד ספקות שמתעוררים אצלנו אינם שכליים אלא רגשיים וכו´. האדם מחפש את החופש ואת השחרור מעול ולכן הרבה יותר קל לו להתפתות לכיוונים אחרים מהתורה. לכן התורה חושבת שעדיף שהאדם לא ינסה את עצמו אלא ימשיך בדרכו הרגילה, כמו שאנחנו אומרים פעמיים בכל יום – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ופירשו חז"ל שלתור אחרי הלב היינו מחשבות מינות וכפירה.
מקוה שהועלתי במעט. אשמח מאד להגיב ולענות בענין זה ובכל ענין אחר
שנה טובה
טוביה
tsbias@actcom.co.il